1

בתי המשפט

ו"ע 1047/00
21/01/03	ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות כב' השופטת (בדימ') דליה קובל	בפני:

	אמינה עבד אלחק		בעניין:
העוררת	עו"ד ראובן יהושע; ו/או עו"ד עימאד עווידה	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	מנהל מס שבח מקרקעין בירושלים
המשיב	פמ"י - אסף שטרן	ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

א. העוררת, אמינה עבד אלחק, הינה אלמנתו של חאדר עלי עבד אלחק משעל ז"ל שנפטר בירושלים ביום 26.10.91. העוררת הינה אחת מיורשותיו של המנוח ומיופת כח של שאר היורשים. בכתב הערר מאוזכרת העוררת "ואחרים" שאינם נקובים בשמותיהם. החלטה זו תתייחס לעוררת וככל שהיא מיופת כוחם של יורשים אחרים ממילא תחול ההחלטה עליהם.

העוררת ושאר יורשי המנוח מכרו את חלקם - שהגיע אליהם בירושה - בחלקה 33 גוש 30607 (להלן: "החלקה") ביום 18.2.98. החלקה נמצאת בבית חנינה.

עסקת המכר דווחה למשיב אשר חייב את המוכרים בתשלום מס שבח בשיעור של 50%.

ככל שמדובר בחלקם של היורשים הרי חלק זה הינו שליש מזכויות הבעלות בחלקה.

אין חולק כי העוררת ושאר היורשים קיבלו את חלקם בירושה מהמנוח. המחלוקת נסבה סביב שיעור המס.

העוררת טוענת כי החלקה נמצאה בבעלות המנוח משנת 1957 לכל הפחות ואילו המשיב קבע את מועד הרכישה של החלקה על ידי המנוח ליום 1.4.1961 (הדגשות שלי - ד.ק).

פער זה של 4 שנים בין שני המועדים מתבטא בפער משמעותי בשיעור המס.

על פי הוראת סעיף 48א.לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (להלן- "החוק") לגבי מכירת זכות במקרקעין "....כאשר יום הרכישה היה בשנות המס 1949 עד 1960 לא יעלה המס על 12% מהשבח ועוד 1% לכל שנה משנת המס 1949 ועד לשנת הרכישה".

מכאן שקבלת עמדת ב"כ העוררים משמעותה חיוב במס בשיעור של 21% (וצדק בכך ב"כ המשיב); ואילו על פי החלטת המשיב חוייבה המכירה במס שבח בשיעור של 50%.

מצינו, שגדר המחלוקת הינו למעשה צר: מהו המועד המוקדם לגביו ניתן לייחס למוריש את הבעלות בחלקה, האם שנת 1957 או, כטענת המשיב, 1.4.1961 – מועד הנקבע על ידיו בהעדר ראיות לגבי מועד תחילת הבעלות.

התאריך שנקבע על ידי המשיב, 1.4.61 איננו בבחינת מסקנה מושכלת. מועד זה, שהינו המועד הראשון ממנו יחול על מכירה במקרקעין שיעור מס של 50% על פי הוראות 48א.לחוק, נקבע ע"י המשיב באותם המקרים בהם אין הוא מקבל טענה למועד רכישה מוקדם יותר והוא עצמו אינו יכול לטעון למועד רכישה מסויים. (ראה עדותה של ע.ה 1 מיכל נפש, עמוד 11 לפרוטוקול).

ב. ב"כ העוררת פרס בפני הוועדה את טענותיו הן הכתובות והן אלה שבעל פה, בהיקף רחב, באריכות רבה ובסיכומי הטענות גלש אף לניסוחים שהיו גם רגשניים וגם חריפים שלא לצורך.

אכן, קיים קושי אובייקטיבי בהתייחס למיקומה של החלקה לעקוב אחרי רצף הבעלויות בה. העוררת ושאר היורשים, באמצעות בא כוחם, לא חסכו כל מאמץ כדי להביא בפני המשיב את מלוא הנתונים שהצליחו לאסוף.

המנוח היה רשום בלוח הזכויות בלשכת הסדר זכויות במקרקעין שבמשרד המשפטים כבעלים של שליש מזכויות הבעלות בחלקה.

באי כוחה של העוררת, במסגרת מאמציהם לבסס במסמכים את תאריך הרכישה המדוייק של החלקה על ידי המנוח, ערכו בירורים בלשכת רישום המקרקעין ברמאללה ובלשכת רישום המקרקעין בירדן. במסגרת ראיותיהם הציגו חוות דעת משפטית (ת/1 ות/1א) שניתנה על ידי עו"ד עלי מחמוד ספאריני שעבד כעו"ד בירדן מאז שנת 1957 ובתחילת שנות השישים כיהן כשופט בירושלים עד ששב לעסוק במקצוע עריכת הדין ברמאללה.

חוות הדעת נוגעת למשמעויות ופרשנות רישום זכויות הבעלות והחזקה בלוח הזכויות שנערך על פי חוק הסדר הקרקעות והמים מס' 44 לשנת 1952.

עו"ד ספאריני נחקר בבית המשפט והסביר את שלבי הכנת לוח התביעות שהופך להיות לוח הזכויות לאחר שהממונה על המרשם חותם עליו ומפרסם אותו.

עת/2 מר יחיא קאלותי נחקר אף הוא על תצהירו (ת/2) ומסר על מלאכת החיפוש שערך בעצמו בלשכות רישום המקרקעין בירושלים, ברמאללה ובממלכה הירדנית האשמית.

מעדותו ניתן ללמוד כי ביום 16.6.57 פורסם צו לפי חוק הסדר הקרקעות והמים לשנת 1952 על פיו הליכי הסדר המקרקעין של כלל המקרקעין בכפר בית חנינא מתחילים ביום 8.6.57. העד לא ידע לומר מה התאריך שבו המנוח הגיש את התביעה שלו. עם זאת, עלה מעדותו כי המנוח היה הבעלים הרשומים מאז תחילת הליכי ההסדר וכי לא היו בעלים קודמים לחלקה מלבדו. בתיקי לשכת רישום המקרקעין בירדן לא נמצא שטר מכר המעיד על עסקה בחלקה בין בעלים קודמים לבין המנוח, כך העיד מר קאלותי.

העד קאלותי פירט בעדותו את תהליך ואופן רישום תביעות הבעלות עם תחילת הליכי ההסדר.

ג. מעדותם של העדים קאלותי וספאריני עולים הדברים הבאים:

- לקראת פרסום לוח הזכויות מודפסים במכונת כתיבה שמותיהם של כל התובעים זכויות בעלות (לוח התביעות).

- אם מתבצעת עסקה במקרקעין שלגביהן הוגשה תביעת בעלות בשלב שמאז סידור לוח התביעות ועד פרסום לוח הזכויות, מעבירים קו על שמו של הבעלים הרשום ומוסיפים את שמו של הבעלים החדש, "הקונה" בכתב יד מעליו.

- לצורך הכנת לוח התביעות על ידי פקיד ההסדר, מוטל עליו לחקור ולאמת מי הבעלים של הקרקע הכלולה בצו ההסדר.

- אחרי קבלת לוח התביעות על ידי הממונה על המרשם, חתימתו עליו ופרסומו הופך לוח התביעות להיות לוח זכויות.

- לוח הזכויות לגבי המקרקעין נשוא הדיון פורסם ביום 24.5.1962.

- שמו של המנוח מופיע בלוח הזכויות כשהוא מודפס; שמו לא מחוק ולצד שמו לא מופיע שם אחר או מחיקה. מכאן, לטענת ב"כ העוררים, מתבקשת המסקנה כי המנוח הוא הבעלים הראשון שנרשם על ידי פקיד ההסדר מייד לאחר תחילת ההסדר וכי מאז לא נעשתה כל עסקה במקרקעין.

ד. אלו בתמצית לב ליבן של טענות העוררים שחזרו בניסוחים שונים כאלה ואחרים על עצמם בכל העדויות ובכל הראיות שבכתב.

טענות אלה הובאו גם בפני המשיב במסגרת ההשגה ולגביהן, וביחס הפוך להיקפן, החלטת המנהל הינה לא רק קצרה אלא לענין מועד הרכישה, אף סתמית משהו.

וזאת לשונה של החלטת המנהל לענין מועד הרכישה:

"עפ"י ייעוץ משפטי וקריאת טענותיך שהועלו באריכות בכתב ההשגה לא מצאנו ביסוס משכנע לקביעת יום רכישה לשנת 1957".

ה. הערר שבפנינו כמוהו לכל דבר וענין כתובענה הבאה לפני ערכאה ראשונה שבה יש "תובע" הוא העורר ו"נתבע", הוא המשיב (ראה רע"א 1436/90 פד"י מו(5) 101, 105 - להלן: הלכת ארד).

בהלכת ארד נאמר עוד כי מערער בערעור מס נכנס לנעלי התובע בתובענה רגילה זוכה לזכויותיו וכפוף לחובותיו של התובע ובכלל זה נטל השכנוע.

גם בענייננו כמו בנסיבות נשוא הלכת ארד הוועדה היא הערכאה השיפוטית הראשונה בה מתנהל הדיון המשפטי: מוגשות ראיות, נטענות טענות של שני הצדדים, מוגשים סיכומים ולבסוף ניתן פסק דין.

הקשרם של דברים אלה הינו לעניין נטל השכנוע החל על העוררים.

הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט.

בע"א 1845/90 (פד"י מז(5) 661) אוזכרו דברי פרופ' א' הרנון בספרו "דיני הראיות:

"העיקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הותנה פועלו של דין מהותי בקיומה של עובדה כלשהיא, הרי המבקש את עזרת בית המשפט בהסתמך על אותו דין, חייב לשכנע כי עובדה זו אומנם קיימת" (עמ' 681).

"ובע"א 641/66 צ' שפיר ואחר נ' קליבנסקי ואחר [12], בעמ' 364 נאמר:

הכלל: כל אימת שבעל דין משווע לעזרת הלכה שפעלה מותנה בקיום עובדה פלונית, עליו לשכנע את השופט בקיום אותה עובדה. לא הוכיח, פוסקים נגדו" (עמ' 682).

ו. לענין מידת ההוכחה הבסיסית הנדרשת לעמידה בנטל השכנוע, הרי שבמישור האזרחי מידת ההוכחה המחייבת את התובע, או את הנתבע כאשר הוא נושא בנטל, היא הוכחה במידה של "הטיית מאזן ההסתברות" (ראה ספרו של י' קדמי על הראיות הוצאת דיונון חלק שלישי פרק עשרים עמ' 1308).

"הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא: שלדעת בית המשפט - על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן - גירסה אחת (באשר לענין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגירסה שכנגד" (מעמ' 1311).

ראוי להביא מדברי הנשיא אגרנט בע"א 414/66 פד"י כא(2) 453, בעמ' 471:

"כידוע, קובע מבחן זה כי הראיות שהובאו במשפט חייבות להראות שמאזן האפשרויות המסתברות, העולות מהן, נוטה לגירסת הצד הנושא בנטל השכנוע לגבי השאלה השנויה במחלוקת. מכאן יוצא, שאם בעניין פלוני נוכח בית המשפט לדעת, שאכן הוכיח הצד הנ"ל את גירסתו על פי המבחן האמור, כי אז מחובתו להכריע את הדין לטובתו, אף אם היה בעדות מסויימת כדי להעלות בלב בית המשפט ספק - ואפילו ספק סביר - פן אין אמת באותה גירסה. שאם לא תאמר כן, יתרוקן המבחן האמור מתוכנו ולא עוד, אלא יעלם ההבדל הקיים בין הדין של נטל השכנוע החל במשפט אזרחי, לבין זה החל על הקטגוריה במשפט פלילי.................. כללו של דבר: במשפט אזרחי, אין מתחשבים על פי הרגיל בעדות שהעלתה אך ספק סביר - וספק שהוא בגדר אפשרות רחוקה, לא כל שכן - בדבר אמיתותה של גירסת הצד הנושא בנטל השכנוע, ובלבד ששקילת חומר העדות בכללותו, על פי מבחן הסבירות, מחייבת להכיר בצדקתה".

ז. בהתייחס לכל הראיות שבפני הוועדה כמפורט בפיסקה ג' לעיל, הגיעה הוועדה למסקנה שהעוררים עמדו בנטל השכנוע שהוטל עליהם מה גם שכנגד גירסתם לא הובאה גירסה אחרת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת.

הוועדה איננה רואה לנכון להעדיף את הקביעה הטכנית של יום הרכישה על ידי המשיב על פני מועד הרכישה שהעוררים טוענים לו העולה מהראיות שבידיהם, אף שהראיות אינן שלמות.

לסיכום, אנו מקבלים את הערר וקובעים את מועד הרכישה על ידי המנוח לשנת 1957 והתוצאה היא ששיעור המס החל הוא 21%.

על אף התוצאה, שקלנו אם יש כלל מקום לחייב את המשיב לשאת בתשלום הוצאות ושכר טרחה. עמדתו של המשיב, הגם שלא התקבלה על ידי הוועדה, לא היתה מופרכת. כמו כן, יצויין, כי לא היה מקום לנקוט בלשון חריפה כלפי עובדי המשיב. בסופו של דבר אנו מחייבים את המשיב לשלם לעוררים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום י"א בשבט, תשס"ג (14 בינואר 2003) בהעדר הצדדים

קובל דליה, יו"ר שלמה מדהלה, חבר אריאלה אקשטיין, חברה

___________ _____________ __________________