1

בתי המשפט

בש"א 017977/01		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
19/12/2002	תאריך:	כב' השופטת ברוש שרה	בפני:

	פקיד שומה גוש דן		בעניין:
מבקש	פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	צין דוד
משיב	עו"ד רון דרור	ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

1. המשיב עוסק בחלפנות כספים.

ביום 28.8.01 הגיש המבקש (להלן – "פקיד השומה"), בקשה במעמד צד אחד בגדר סמכותו לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א – 1961 (להלן – "הפקודה"), למתן צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ וכן למתן צו לעיקול נכסי מקרקעין וחשבונות בנק של המשיב. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר יעקב הוכמן, מפקח במשרד פקיד השומה (להלן – "המפקח").

ביום 29.8.01 ניתן צו עיקול עד לסכום של 10,700,000 ₪ וניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. הבקשה למתן עיכוב יציאה מן הארץ נקבעה לדיון במעמד הצדדים.

המשיב לא הגיש תצהיר מטעמו. המפקח נחקר על תצהירו.

בעלי הדין סיכמו טיעוניהם בכתב.

בשלבים כאלה או אחרים של הדיון בבקשה, ביקשו הצדדים להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ועל כן התעכב הדיון בתיק. משהמו"מ לא עלה בידם, ביקשו הצדדים ליתן החלטה בתיק.

הגם שהבקשה נקבעה לדיון בבקשה למתן צו עיכוב היציאה בלבד, והגם שלא הוגשה בקשה לביטול צו העיקול, התייחסו בעלי הדין גם לצו העיקול, ועל כן מתייחסת החלטה זו לשני הצווים גם יחד.

2. סעיף 194 לפקודה, קובע:

"(א) היתה לפקיד השומה סיבה לחשוש, כי המס על הכנסה פלונית לא ייגבה משום שיש בדעתו של אדם פלוני לצאת מישראל, או מחמת סיבה אחרת, רשאי הוא -

(1) אם כבר נשום אותו אדם לענין אותה הכנסה או שהוא חייב לגביה בתשלום מקדמות - לדרוש בהודעה בכתב, שהאדם יתן מיד ערובה, כדי הנחת דעתו של פקיד השומה, לתשלום המס שנשום או המקדמות שהוא חייב בהן;

(2) אם עדיין לא נשום האדם כאמור - לשום אותו לפי סכום ההכנסה שעליה נמסר הדו"ח, ואם לא מסר אותו אדם דו"ח או שמסר ואינו מניח את דעתו של פקיד השומה - לפי סכום סביר בעיני פקיד השומה;

(3) אם עדיין לא היה האדם חייב למסור דו"ח על אותה הכנסה - לדרוש ממנו בהודעה בכתב לערוך מיד דו"ח ולאחר מכן יהא פקיד השומה רשאי לפעול לפי האמור בפסקה (2).

(ב) שומה שנערכה לפי סעיף קטן (א)(2) ימסור פקיד השומה הודעה עליה וכל מס שנשום לפי אותה שומה ישולם מיד עם מסירת ההודעה.

(ג)לא שילם הנישום את המס או לא נתן את הערובה לפי סעיף קטן (א)(1), רשאי בית המשפט המוסמך על פי בקשת פקיד השומה, לתת צו, אף שלא בפני הנישום - (1) על עיכוב יציאתו מהארץ;

(2) על עיקול רכושו.

(ד) נישום ששילם את המס או נתן ערובה לפי סעיף זה זכאי להגיש השגה וערעור לפי הסעיפים 158-150 והסכום ששילם יתוקן לפי התוצאות".

3. המפקח הצהיר, כי הגיע לידיו מידע לפיו המשיב, ביצע לכאורה, ביחד עם אחד, טויב יצחק (להלן – "טויב"), פעילות בלתי חוקית בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן – "חוק איסור הלבנת הון"); כי בחברה הולנדית בשם פרובימי (להלן – "החברה"), בוצעה מעילה על ידי מנהל חשבונותיה בסכום של כ- 26.4 מיליון דולרים של ארה"ב; כי סך של 9.7 מיליון דולר מכספי המעילה, הועברו לישראל לשלושה חשבונות בנקים (להלן – "חשבונות הבנק"), אשר המשיב וטויב מיופי כח לפעול בהם; כי המשיב הודה בחקירה, שהוא ניהל עסק לחלפנות כספים באמצעות חשבונות הבנק שבשליטתו, אשר המשיב לבדו היה אחראי לפעילות בחשבונות אלה בעוד שלמי שרשומים כבעלי החשבונות לא היה כל קשר אליהם; כי המשיב לא דיווח לשלטונות המס על הפעולות העסקיות הנוגעות לחלפנות הכספים ולעסקות אחרות שביצע במשך השנים. מאחר שהמשיב למעשה לא דיווח מעולם לשלטונות המס על פעילות כלשהי, קיימת סיבה ממשית ומוחשית לחשוש כי המס בגין פעולותיו של המשיב, לא יגבה.

פקיד השומה טוען, כי גם לאחר שהמשיב נדרש להגיש דו"ח, לא נענה לדרישה זו, כמו גם לדרישות נוספות של פקיד השומה. לטענת פקיד השומה, מתחזק החשש לחוסר אפשרות לגבית המס, מאחר שמרבית הכספים שהיו בחשבונות הבנק נמשכו, וככל הנראה הועברו לחו"ל, ובכל מקרה מקום המצאם אינו ידוע; כי ערכם של נכסי המשיב, מהם ניתן לגבות את המס, זניחים ביחס לחובות המס הנכונים להיום, ולאור זאת, קיים גם חשש ממשי שהמשיב ינסה לעזוב את הארץ, וזאת במטרה להימנע ולהתחמק מתשלום המס.

4. פקיד השומה מוסיף וטוען, כי הטלת העיקול על דירת המגורים, לא יגרום נזק למשיב אך יש בו לקדם ולסייע בגביית המס.

באשר לעיכוב היציאה, טוען פקיד השומה, כי אם ירצה המשיב לצאת את הארץ, יותר לו לעשות כן לזמן קצר לאחר שיפקיד ערבויות בסכום הולם.

פקיד השומה מדגיש, כי המדובר במי שמעולם לא שילם מס כחובתו על פי דין, והצעדים שננקטו נגדו, הינם צעדים הולמים ואין בהם כדי לפגוע במידתיות הנדרשת.

5. לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה.

המשיב טוען, כי סכום הדרישה מתייחס לכספים אשר הועברו דרכו מהולנד למוטבים שונים, ולא עבורו; כי פקיד השומה קבע, כי מלוא הסכום מהווה הכנסה של המשיב, וזאת כשהמדינה עצמה טוענת, באמצעות משטרת ישראל בבית משפט השלום, כי הכספים עברו באמצעות המשיב למוטבים אחרים. על כן, טוען המשיב, תמוה זה כיצד הגיע פקיד השומה לסכום מס המהווה את מחצית הסכום כולו.

לאור זאת, אין כל יסוד עובדתי לסכום הנתבע ממנו, ועל כן יש לבטל את הצווים.

6. המשיב טוען, כי נטל השכנוע להטלת הצו מוטל על המבקש. נטל זה לא הורם.

עוד טוען הוא, כי יש לבחון את מתן הצווים המבוקשים לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין מקום להטילם לאור העקרונות שהותוו לפי חוק היסוד הנ"ל.

7. בע"א 416/87, דוד חכמי ואח' נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, תק-על 87 (3) 355, נאמר:

"סעיף 194 סעיף דרסטי הוא. הוא מאפשר הוצאת שומה "לפי סכום סביר בעיני פקיד השומה" כאשר דרכי ההשגה של הנישום כנגד השומה מוגבלות ומותנות לפי סעיף 194(ד) בתשלום המס או במתן ערובה; ואם ידו לא תהיה משגת לשלם או לתת ערובה הוא צפוי שיעוקלו נכסיו או תעוכב יציאתו מן הארץ ללא אפשרות להשיג על אמצעים אלו. אך מובן הוא שהשומה המוצאת על-ידי פקיד השומה בגדר הסעיף האמור, אינה יכולה להיות שרירותית, ועומדת היא - בגבולות מסויימים - לביקורת של בית המשפט".

הנה כי כן, יש להשתמש בסעיף 194 לפקודה בזהירות רבה, ורק באותם מקרים בהם יש ראיות לכאורה לביסוס החשש שהנישום לא ישלם את המס בו חוייב. כמו כן מוטלת על פקיד השומה החובה שלא לקבוע שומה שרירותית. ברם, על אף אופיו הדרסטי של הסעיף, הרי שהגיונו עימו (ראה ה"פ 1173/96, פקיד שומה ת"א 1 נ' חב' אחוזת יוסף אליעז בע"מ ואח', מיסים יב'/1 150, ע"מ 154).

לאור עקרונות אלה, יבחנו להלן טענות בעלי הדין.

קביעת השומה

8. בסיכומם טענותיו טוען המשיב, כי השומה שנערכה למשיב הינה שרירותית, כאשר פקיד השומה משליך יהבו על הוראות פנימיות של נציבות מס הכנסה, לפיהן יש למנוע דיון כלשהו בסבירות השומה שהוצאה בהתאם להוראות סעיף 194 לפקודה.

עוד טוען המשיב, כי פקיד השומה עצמו אינו בטוח כיצד יש לחשב את השומה. פקיד השומה לא ערך כל בדיקות ממשיות לעריכת השומה והוא קבעה ללא נקיטת הליכי שומה רציניים וראויים, בהסתמכו על הוראות סעיף 194 לפקודה. המשיב מבהיר, כי אף לגישתו המחמירה של פקיד השומה, טווח העמלות הנגבות מהמעשים המיוחסים למשיב, נע מכחצי פרומייל ל- 3 פרומייל, וכי מחקירת המפקח בבית המשפט עולה, כי יש להעמיד את גובה העיקולים, לכל היותר על 3 פרומייל מ- 21,236,430 ₪, ולפיכך, אין הצדקה לקבוע שומה בסך של 10,700,000 ₪.

המשיב טוען, כי המבקש לא הניח תשתית לגבי גובה העמלה שנגבתה על ידי המשיב, ואין כל תשתית ראייתית המצדיקה הטלת עיקולים על בסיס עמלה בגובה 100%, שהינה בלתי מתקבלת על הדעת.

9. בתגובה לסיכומי המשיב, טוען פקיד השומה, כי המשיב לא הוכיח דבר בנוגע להכנסתו, רכושו ומקום המצאם של כספים שהוכח כי היו בידו. המשיב אף לא מסר הצהרת הון, חרף דרישתו של פקיד השומה. תחת הצהרת הון הגיש המשיב מסמך, הנושא את הכותרת "דו"ח", ובו אסופת הערכות לפי נתונים סטטיסטיים של הוצאות מחייה, הסתמי מכדי להוות דו"ח ואין בו דבר המצדיק התייחסותו של פקיד השומה. המשיב לא איפשר כל נתיב לביקורת של פקיד השומה, ומשכך, נישום לפי סכומים שהוכח כי היו בידו, ולא הוכח כי אלה אינם שלו ומצויים תחת ידו.

עוד נטען, כי גם אילו נערכה השומה בסכום המהווה 10% מהסכום שנמצא בחשבונות הבנקים, לא היו בערבויות שבנמצא, קרי, דירתו של המשיב עליה הוטל עליה העיקול, כדי לכסות את סכום השומה.

יש לקבל טענות אלה על יסוד האמור בתצהירו של המפקח, המפורט בסעיף 3 להחלטה זו לעיל, ולאור האמור להלן.

10. מחקירתו של המפקח על תצהירו עולה, כי השומה מושתתת על חקירות וממצאים שהועלו בעקבותיהם, כפי שבואר בתצהירו ואשר פורטו בסעיף 3 להחלטתי זו לעיל.

הוכח, כי המשיב קיבל והעביר סכומי כסף לא מבוטלים, מבלי שדיווח על כך למס הכנסה, וכי על אף שהמשיב נדרש להגיש דו"ח הצהרת הון, הוא לא עשה כן.

11. המשיב אמר בחקירתו במשטרה, כי הרווח שלו בעסקות החלפנות היה כחצי פרומייל, אולם מחקירותיו של המפקח, עולה, כי גובה העמלה הנגבית על ידי חלפנים אינה קבועה והיא נקבעת בהסכם בין כל חלפן וחלפן עם לקוחותיו. מחקירתו של המפקח עולה, כי היו בחשבונותיו של המשיב כ- 21 מיליון ₪.

המשיב לא הגיש לפקיד השומה כל דו"ח על הכנסותיו.

המשיב לא הביא כל ראיה שהיא לביסוס טענתו, כי הכספים שנמצאו בחשבונות הבנקים אינם שלו, אלא של לקוחותיו, וכי הוא זכאי, כטענתו, רק לעמלות מהן.

משבחר המשיב שלא להגיש ראיות המאמתות את טענתו באשר לבעלות בחשבונות הבנקים ולגובה העמלות הנגבות על ידו, פועלת הימנעותו זו לרעתו (השווה ע"א 27/91, קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח', פ"ד מט (1) 450)) ומחזקת את גירסת פקיד השומה.

12. מעדותו של המפקח עולה, כי החשבונות בבנקים היו בשליטתו של המשיב. לא הובאה ראיה כלשהי, כי הסכומים שהופקדו שייכים לאחרים או בדבר מקורם, וכי המשיב זכאי רק לעמלות מהן, כטענתו. יש, איפוא, לקבל את עמדת פקיד השומה, כי הכספים שבחשבונות הבנקים שייכים למשיב במלואם ולא לאחרים. לפיכך, אין גם כל נפקות לאי הוכחת גובה העמלה שנגבתה על ידי המשיב כבסיס לעריכת השומה.

אין, איפוא, כל פגם בכך, כי השומה נערכה לפי גובה הסכומים שנמצאו בחשבונות הבנקים.

13. טענת המשטרה, כי הכספים הועברו באמצעות המשיב למוטבים אחרים, אין בה כדי לסתור את טענת פקיד השומה. לא משתמע מטענה זו, אלא כי הכספים, שהמשיב היה רשאי לנהוג בהם מנהג בעלים מבלי שבאה כל ראיה כי הם שייכים לזולתו, העבירם לאחרים, קרי, כי המשיב הבריח כספים, שסביר להניח שהנם שלו.

עוד יש לציין ולהדגיש, כי המשיב נמנע מלהגיש דו"ח על הכנסותיו והצהרת הון, וגם דבר זה פועל לרעתו.

14. העולה מכל המקובץ, כי השומה שנערכה אינה שרירותית, והיא נערכה כדין על פי הוראות סעיף 194 לפקודה.

שומה עלינו עוד לבדוק אם היה מקום ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ וצו עיקול, הן לנוכח הוראות סעיף 194 לפקודה והן לאור עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

עיכוב יציאה מן הארץ

15. ד"ר אהרון נמדר, בספרו חושן למשפט, מסים – פקודת מס הכנסה ב', מהדורה שלישית, תשנ"ה – 1994, ע"מ 804, מתייחס לעקרונות הנוהגים במתן צו עיכוב יציאה מן הארץ על פי סעיף 194 לפקודה, באומרו:

""משום שיש בדעתו של אדם לצאת מישראל" - שני תנאים נדרשים לצורך הפעלת סמכות פקיד השומה במקרה כזה: א. בדעתו של הנישום לצאת מישראל. ב. בעטייה של יציאה זו סביר לחשוש כי המס על הכנסתו לא יגבה: המרצה 5098/87, חכמי נ' פשמ"ג, פד"א יד' 19 (שמועות בלבד אין בהם ליצור חשש סביר כי המס לא יגבה(; ה"פ 7801/90, דורנשטיין נ' פ"ה, פד"א יט' 75 (השיקול היחיד שעל בית המשפט לקחת בחשבון הינו האם בכוונתו של הנישום לצאת מישראל, ומשהוכח כי הוא עזב את ישראל נתמלאו תנאי הסעיף וניתן להוציא צו עיכוב יציאה ואין לבטלו בשל כך שהוא נמצא בחו"ל, שהרי אם היה בארץ ניתן היה לקבל צו שכזה. את הצו יש למסור במסירה אישית לנישום, שהרי הוא שולל את חירותו, ואם נישום כבר נמצא בחו"ל, כי אז יש למסור הצו לבא כוחו הנמצא בישראל)".

ובהתייחסו למילים "או מחמת סיבה אחרת":

"החזקת סכומי כסף גדולים בבנק על ידי הנישום שלא הגיש דוחו"ת והעברתם על שמות אנשי קש מהווה "סיבה אחרת": המרצה 3907/85, פ"ה נ' זיידן, פד"א יג' 91. קיומם של הפרשי הון גדולים, תנועות כספים בבנק בסכומים גדולים וכם הפעלת חשבון בבנק באמצעות איש קש כשהנישום דיווח שאין לו פעילות עסקית ולא יכול היה להסביר את גידול ההון יש בהם כדי לבסס חשש כי המס לא ייגבה בגלל "סיבה אחרת": ת"א 12725/88, אברהמוב נ' פ"ה, פד"א יז' 199, חשד להעלמת הכנסות אפילו בקנה מידה נרחב אין בו לבדו להקים תשתית עובדתית שממנה ניתן להסיק קיומו של חשש כי המס לא ייגבה "מחמת סיבה אחרת". החשש חייב להיות מוחשי ולא קשור בתחושה בלבד; ת"א 994/88 המ' 5300/88, פ"ה נ' רצאבי, פד"א טז' 243".

16. ברע"א 6424/98, סימון דוד נ' מפרק דגני עמירים בע"מ בפירוק נכסים וכינוס נכסים, פ"ד נג(1), 280 ,עמ' 285-286, בהתייחסה לנטל הראיה ולעניין מידת ההוכחה לצורך מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בעניינו של מנהל חברה שנקלעה להליך של כינוס נכסים, אומרת כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן:

"נראה לי, אפוא, כי, הן לעניין נטל הראיה והן לעניין מידת ההוכחה לצורך מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ על פי אחד ממקורות סמכותו של בית המשפט - חוק, תקנה או סמכות טבועה - יש ליישם מבחנים זהים, בהתאמה למהותם הקונקרטית של העניינים העומדים על הפרק והוראות הדין הרלבנטיות. אמנם, עילות העיכוב משתנות מעניין לעניין, אולם התשתית הרעיונית והמשפטית המונחת בבסיס הסמכויות למיניהן, זהה. משכך, יש צורך להניח את דעתו של בית המשפט בדבר קיומה של עילת תביעה, בדבר קיומם של סיכויי הצלחה בהליך - המתקיים או הצפוי - ובדבר קיומה של עילת עיכוב, דהיינו, חשש ממשי מפני הימלטות, הכבדה על בירור המשפט, הברחת נכסים וכיוצא בזה.

לשון אחרת: לא די בבחינת קיומה של עילת עיכוב, לאמור חשש לעזיבת הארץ, חשש להימלטות באופן אחר או חשש להברחת או העלמת נכסים, כדי להימנע מלפרוע דרישת תשלום או מחקירה בדבר עסקי החברה, אלא שיש להוכיח להנחת דעתו של בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את חיובו הצפוי בדין של מי שמבקשים את עיכוב יציאתו מן הארץ".

ובהמשך:

"נראה לי, אפוא, כי יש להשוות את הדרישות לעניין מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לדרישות החלות על הטלת עיקול זמני ולאלה החלות לעניין סעדים זמניים למיניהם, וליישמן בשינויים המחוייבים (ראו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר -הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ו (א' רוזן-צבי עורך, תשנ "ז) 466-467 ,417)".

17. ברע"א 26/89, משרקי ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 548) סוקר כב' השופט שלמה לוין (כתוארו דאז) את התנאים והעקרונות למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, שניתן על פי תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות") באומרו (בע"מ 552, 553):

"4. תקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (תקנה 384 כיום – ש.ב.) מציבה כמה תנאים שקיומם הוא תנאי הכרחי למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד "נתבע": ראשית, שהוגשה נגדו תובענה; שנית, שהנתבע עומד לצאת את הארץ; שלישית, שהיציאה מן הארץ היא לצמיתות או לתקופה ממושכת; רביעית שהעדרו של הנתבע מן הארץ עלול להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק הדין. כפי שהסבר ברע"א 18/89 (1), עשוי השימוש בתקנה האמורה להציב הגבלה חמורה על חופש התנועה של הנתבע שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה. בע"א 303/57 (2), בע"מ 1363, נכשל ניסיון לפסול את אחת מקודמותיה של התקנה האמורה על יסוד הנימוק, ששר המשפטים בהתקינו אותם חרג מסמכותו להתקין תקנות "להסדרת סדרי הדין והנוהג בפני בתי משפט ורשמים"; עם זאת, תואר האמצעי הדיוני של צו עיכוב יציאה מן הארץ כאמצעי "חריף" להגבלת החופש האישי של הנתבע. עם זאת – כך נקבע – יהיה מקום ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כדי למנוע סיכולה מראש של תביעה על ידי המלטותו של החייב לחו"ל: ר"ע 558/85 (3). השאלה העקורנית שיש להציב לעניין פרשנותה של התקנה האמורה היא, היכן מצויה נקודת האיזון בין הכלל שאין להגביל ללא צורך את חופש התנועה של הנתבע לבין הצורך למנוע מן הנתבע לברוח לחו"ל ועל ידי כך להכשיל את התביעה שהוגשה כנגדו. בהתקינו את תקנה 376 קבע מחוקק המשנה עמדה מאזנת: מחד גיסא קובעת התקנה, כי אין די בקיומה של הוכחה על יציאתו של הנתבע לחו"ל, כדי שבית המשפט יעתר לבקשה ויפגע בחופש התנועה שלו; מאידך גיסא נאמר בה, שאם נתקיימו כל תנאיה, "רשאי" בית המשפט ליתן לתובע את הצו המבוקש על ידיו. מונחים אחדים הכלולים בתקנה נוסחו בדרך כללית, והם עשויים להעמיד כמה בעיות להכרעה: "הוכח להנחת דעתו של בית המשפט או הרשם..." (מה כמות הראיות הנדרשת ואיכותן?) "עלול להכביד..." (מה מידת ההכבדה הנדרשת?) "רשאי הוא..." (מה השיקולים שיעמדו לנגד עיני בית המשפט או הרשם גם אם כל תנאי התקנה התמלאו?). אכן סבור אני, שאין לקבוע מסמרות קבועים מראש לפרשנות התקנה, והתוצאה עשויה להשתנות ממקרה למקרה לפי נסיבותיו המיוחדות; עם זאת נראה לי, כקו מנחה, שניתן להניח קיומם, בין השאר, של הכללים הבאים:

ראשית, שומה על התובע המבקש צו לפי תקנה 376 להוכיח באופן דווקני את כל התנאים הכלולים בתקנה (רע"א 18/889 (1) הנ"ל).

שנית, הוכחת התנאים האמורים בתקנה 376 יכולה להיות ישירה או נסיבתית; כך למשל, בבר"ע 93/68 (4) דחה בית משפט זה בקשת רשות לערער על החלטה, בה ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הנתבע, לאחר שבית המשפט המחוזי התרשם באופן שלילי מעדותו של הנתבע, שאין בדעתו לעזוב את הארץ. הנתבע באותו עניין סירב לגלות, היכן הכסף שהתובעים טענו לזכות בו, וגם הוכח, ששני בניו של הנתבע של הנתבע ירדו לחוץ לארץ וישבו בדרך קבע בדרום אמריקה; גם בר"ע 451/85 (5) ובר"ע 558/85 (3) נתקיימו נסיבות מצטברות, שהצדיקו מתן הצו (אם כי איני בטוחה שבמקרה השני לא הקל בית המשפט יתר על המידה בכמות ההוכחה הנדרשת).

שלישית, גם אם נתמלאו תנאי התקנה, אין בית המשפט או הרשם חייבים לתת את הצו, אלא העניין נתון לשיקול דעתם; עניין שיקול הדעת הוא בעל משמעות ביתר שאת בתקופתנו, כאשר, עקב השיפור הרב באמצעי התחבורה בין מדינות שונות, אין במקרים רבים קושי לאתר את הנתבע שנסע מישראל למדינה אחרת; לעניין הפעלת שיקול דעתו זה עשויים בית המשפט או הרשם לשקול גם את השאלה, אם מצויים בידי התובע אמצעים דראסטיים פחות מאשר צו עיכוב יציאה מן הארץ כדי למנוע הכשלת ההליך על ידי הנתבע.

רביעית, בבואו לשקול אם יש מקום ליתן את הצו, שומה על בית המשפט או הרשם ליתן משקל רב לפגיעה בזכות התנועה של הנתבע, העשויה להגרם עקב מתן הצו; עם זאת, כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ לארץ, ידחה העקרון הראשון מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת ינתן לו פסק דין נגד הנתבע; שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם.

חמישית, הפעיל בית המשפט של הערכאה הראשונה את שיקול דעתו לפי העקרונות הנכונים שצויינו לעיל, ייטה בית המשפט של ערעור שלא להתערב בשיקול דעתו".

18. על המסגרת הנורמטיבית למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עמד כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט אהרון ברק בבג"צ 3914/92, לאה לב ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד מח (2) 491, בע"מ 507-509, לאמור:

"17. ... מחד גיסא עומד ערך היסוד בדבר חופש התנועה, ומאידך גיסא עומד האינטרס של בעל דין להבטחת זכויותיו המהותיות באמצעות ההליך השיפוטי. ערכים אלה נוגדים זה את זה. מתבקש אפוא איזון בין הערכים המתנגשים...

אכן, האיזון צריך לשקף את חשיבותם החברתית היחסית של הערכים המתנגשים.

...

איזון זה הוא בעל תפקיד כפול: ראשית, הוא משמש אמת מידה פרשנית, על פיה ניתן מובן ללשונה של תקנת דיון; שנית, הוא קובע את גבולות הסמכות (החקוקה או הטבועה) של תקנות הדיון עצמן. תקנות דיון אשר פירושן מביא לאפשרות של עיכוב יציאה מהארץ מעבר לאמות המידה הקבועות באיזון העקרוני חורגות מכוחו (החקוק או הטבוע) של מתקין התקנות.

18. נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין. ביטוי לאמת מידה זו נתן חברי השופט ש. לוין, בציינו:

"כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ-לארץ, יידחה העיקרון הראשון [זכות התנועה של הנתבע] מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע, שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם" (רע"א 26/89 הנ"ל, בעמ' 553).

לעניין אמת מידה זו ברצוני להעיר מספר הערות: ראשית, אמת מידה זו היא בעלת אופי חוקתי. בקובעה קשר סיבתי בין מניעת היציאה מהארץ (כזכות חוקתית) לבין השפעתה השלילית של ההעדרות על ההליך השיפוטי, היא מבטאת תפיסה חוקתית באשר למעמדם של עקרונות היסוד על משפטנו...

שנית, הקשר הסיבתי הנדרש על-פי אמת מידה זו, בין הסכנה לבין מניעתה הוא זה של "חשש כן ורציני"...

שלישית, הפגיעה אשר למניעתה ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מהארץ אינה כל פגיעה אפשרית, קלה כחמורה. הפגיעה היא מסוג מיוחד, בעלת חומרה יתירה, כלומר, "כדי למנוע סיכולה מראש של תביעה על-ידי הימלטותו של החייב לחו"ל"...

רביעית, קיומה של אמת המידה האמורה היא תנאי חיוני להפעלת הסמכות של עיכוב יציאת בעל דין מהארץ. אין היא תנאי מספיק. כך, למשל, תקנות דיון עשויות להעמיד דרישות נוספות, כגון הדרישה כי תנאי למתן צו עיכוב יציאה מהארץ הוא "כי הנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת" (תקנה 376 (ב) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי);

חמישית, בטרם יפעיל בית-המשפט את שיקול דעתו, יהא עליו לבחון אם קיימות דרכים דרסטיות פחות להבטחת האינטרס הראוי להגנה, בלא לפגוע בחופש התנועה.

כך, למשל, לעתים קרובות די במתן ערובה כספית מתאימה כדי לקיים דרישה זו; שישית, מן הראוי הוא שבית-המשפט יפעיל את סמכותו הדיונית האמורה בזהירות רבה...

מתן הצו, אסור לו שיהא עניין של שגרה, ומן הראוי שיינתן אך בנסיבות המצדיקות את הדבר.

שביעית, הפעלתה של אמת המידה האמורה משתנה, מטבע הדברים, על-פי מהות הזכות המהותית אשר להגשמתה מכוון ההליך השיפוטי עצמו...

שמינית, בגיבושה של אמת מידה זו נלקחה בחשבון העובדה שעניין לנו בסעד ביניים במסגרתו של הליך תלוי ועומד. אין לשכוח כי התביעה טרם הוכחה, ופסק הדין טרם ניתן. כנגד הפגיעה הוודאית בחופש התנועה של בעל דין אחד עומדת אך תביעתו של בעל דין שני, הטוען להפרת זכותו המהותית, מבלי שתביעה זו נתקבלה, ומבלי שניתן פסק-דין המקבל אותה. במצב דברים זה, יש לאמץ אמת מידה הנוטה להגן ככל האפשר על זכות האדם שהפגיעה בה היא וודאית. בכך ניתן ביטוי למשקלו הכבד של חופש הפרט לצאת מהמדינה".

עקרונות אלה, יש ליישם כאמור, אף על צו הניתן מכח הוראת סעיף 194 לפקודה.

19. ולענייננו.

נגד המשיב ניתן, צו עיכוב יציאה מן הארץ (בנוסף על הצו נשוא הליכים אלה), במסגרת של הליכים פליליים שהתנהלו נגדו. המשיב הגיש בקשה לביטולו של הצו דנן, רק משהצו שניתן במסגרת ההליכים הפליליים עמד לפוג. המשיב נתפס כשהוא מחזיק בכיסו סכום כסף גדול, ניהל חשבונות בנק שלא נשאו את שמו אלא כמיופה כוח בלבד, העביר דרך חשבונות בנק אלו סכומי כסף גדולים, שלא הוברר מקורם, לא דיווח ולא הגיש דוחות על הכנסותיו במשך שנים.

יש בכל אלה לבסס חשד, כי בכוונת המשיב לעזוב את הארץ במטרה לסכל ולהתחמק מתשלום המס שהושת עליו, העולה כדי 10,618,215 ₪, אשר לא שולם.

לאור כל זאת, יש להשאיר את חו עיכוב היציאה על כנו.

עיקול

20. העיקול שהוטל מכח הוראת סעיף 194 לפקודה, הינו צו זמני שיש ליישם לגביו, כאמור, בשינויים הנובעים מן העניין, מבחנים זהים באשר לעיקול זמני המוטל על פי הוראות דין אחרות (ברע"א 6424/98 הנ"ל).

ברע"א 8420/96, דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3), 789, עמ' 795-796, עמד כב' המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין, בהתייחסו לעיקול זמני המוטל על פי התקנות, על העקרונות הישימים בהטלת עיקול זמני לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באומרו:

"11. המפנה חל עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית (סעיף 3), והסב את תשומת הלב גם לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני; ובמה נשתנה לענין זה צו זמני מסעד סופי? שהצו הזמני, שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי הדין; גברה ההכרה שבתי המשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה; ראה לענין זה ההחלטה שניתנה על ידי השופטת דורנר בבש"א 4459/94 פ"ד מט(3) 479 והחלטת בית משפט השלום בת.א. חיפה 15739/91 (המרצה 4234/93, פסקים של בתי משפט השלום בישראל, תשנ"ג, 325), המסכמת את ההלכות האמריקאיות בסוגיה זו. איזון האינטרסים האמור מחייב בחינה מחודשת של סדרי הדין, נטלי הוכחה וכמות הראיות הנדרשים בסוגיה האמורה, הן כשבאים אנו לדון בחוקיותה של הוראת דין פלונית (חוק או תקנה) שחוקקו או שהותקנו לאחר חקירת חוק היסוד ובין שענייננו בפרשנותה הראויה של הוראת דין קיימת. איזון אינטרסים זה חיזק את המגמה למציאת מכנה משותף עקרוני בין צו העיקול הזמני לבין הצווים הזמניים האחרים בין בסדרי הדין, בין בנטלי ההוכחה ובין בכמות הראיות הנדרשת מהמבקש צו זמני כלשהו. מגמה זו קבלה ביטוי תחיקתי בתיקון משנת תשנ"ו של תקנה 360, שנכנס לתקפו ביום 30.6.96. כבר אין מדובר ב"תביעה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות אחרות...", אלא ב"תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות לכאורה", ולאחר תיקון נוסף, משנת תשנ"ז - "המקימות זכות לכאורה", כשהקטעים המודגשים מזכירים לנו את אמת המידה הראייתית הנוהגת לעניינם של צווי המניעה הזמניים; יתרה מזאת: לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב"מסמך או בראיות מהימנות", אלא שומה עליו גם לשכנע את בית המשפט, או הרשם, "כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לענין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב".

וראה גם דברי כב' השופט אור ברע"א 5935/97, רוני סיני נ' יעקב גלנץ ואח', פ"ד נב (1) 193 (להלן – "פס"ד סיני"):

"עיקול זמני אינו ניתן "על דרך השגרה" [(רע"א 5245/95) סיגנל שירותי אלקטרוניקה בע"מ נ' דנבאר בע"מ, דינים עליון, כרך מג' 456]. עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חקיקתית, על בית המשפט לייחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול ובכמותן. כך נקבע ברע"א 8420/96 הנ"ל, הדבר אף מוצא חיזוק בתיקונים מתשנ"ו ותשנ"ז של התקנות".

המבקשים נדרשים להוכיח כי קיים חשש סביר, כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, וכי קיימת להם, בראיות מהימנות לכאורה, עילת תביעה.

המשיבים אינם נדרשים להוכיח, כי ייגרם להם נזק ממתן צו העיקול. מבקש העיקול הוא אשר צריך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק הדין. וכדברי כב' השופטת גרסטל בע"א 2052/01, אלרוב נדל"ן ומלונאות נ' רובנר דוד, (לא פורסם):

"ואולם, על פניו מתקבל הרושם כי תקנות אלו מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני, שכן בנוסף על היסוד הראשון (ראיות מהימנות לכאורה המקימות עילת תובענה) הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן הצו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשיינתן. היינו, בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין".

21. ומן הכלל אל הפרט.

כפי שכבר הבהרתי במקום אחר בהחלטתי לעיל, הוכחה לכאורה השומה שהוצאה למשיב, ובגינה חוייב בתשלום המס.

המשיב משך את כספי החשבונות בבנקים והבריחם, המשיב לא הגיש דוחו"ת והצהרות הון כמוטל עליו, והרכוש היחיד הידוע של המשיב הינו דירתו. במצב דברים זה, אי הטלת העיקול תכביד על גביית תשלום המס אם לא יוטל העיקול.

אף בחינת איזון הזכויות והמידתיות שבהטלת העיקול מצדיקה השארת העיקול על כנו. שוויו של הנכס נשוא העיקול הינו מזערי לעומת סכום המס המגיע, והוא הנכס היחיד של המשיב הידוע לפקיד השומה. משום כך, הנזק שבאי הטלת העיקול עולה פי כמה על הנזק שעלול להיגרם למשיב מהטלתו.

לאור כל זאת, יש להשאיר את צו העיקול על כנו.

אשר על כן, ישארו צו העיקול וצו עיכוב היציאה מן הארץ על כנם, אולם יבוטלו אם ימציא המשיב ערובות מתאימות להנחת דעתו של פקיד השומה.

המשיב ישלם הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום 19.12.02.

שרה ברוש, שופטת

רשמת בימ"ש מחוזי ת"א

לפרסום והפצה מיום 26.12.02.

המזכירות תמציא עותק החלטה זו לב"כ הצדדים.

שרה ברוש, שופטת

רשמת בימ"ש מחוזי ת"א