|
1 |
בתי
המשפט
|
עמה001169/00 |
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו |
||
|
|
|||
|
19/11/02 |
תאריך: |
כבוד השופטת ב. אופיר-תום |
בפני: |
|
|
2 . עופר קרז'נר בע"מ 3 . ת.ק.ז. בע"מ |
בעניין: |
|
המערערים |
ע"י ב"כ עו"ד רגב |
|
|
|
נגד |
|
|
|
|
|
|
המשיב |
ע"י ב"כ עו"ד סימון |
|
החלטה
2. טענתו הראשונה של ב"כ המערערים
המלומד, עו"ד רגב, היא, טענת חוסר סמכות אותה ייחס למשיב בהקשר לצווים נשוא
הערעור (להלן – הצווים) שהעמידו, בניגוד להוראת סעיף 152 לפקודה, שלוש שומות
אלטרנטיביות אשר אינן יכולות לדור לדעתו, זו לצידה של זו.
טענה שניה, מתיחסת לביסוס השומה על טענות עובדתיות
אלטרנטיביות, אותן הביא המשיב בנימוקי השומה; דבר שאיננו אפשרי לטענת ב"כ
המערערים, מכח תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על הענין דנא.
טענה
שלישית עניינה, בסדר חלוקת הנטלים בתיק, המחייבת לשיטתו, העמסת נטל השכנוע בעניננו
זה, על כתפי המשיב, בהיות עמדתו בתיק מתבססת, בעיקרו של דבר, על טענת עסקה
מלאכותית, שלגביה נושא המשיב בנטל ההוכחה, על פי הפסיקה.
3. בטרם אבוא לדון בשלוש טענותיו
הנ"ל של ב"כ המערערים, אתיחס תחילה במלים מספר, אל המערערים עצמם ואל
עיסוקיהם נשוא הערעור.
המערער
מס' 1, כך לפי כתבי הטענות, הוא בעל המניות העיקרי בשתי חברות משפחתיות, הן
המערערות מס' 2 ומספר 3, שהאחת מהן היא חברת עופר קרז'נר בע"מ, והשניה, חברת
ת.ק.ז. השקעות בע"מ. עיסוקו של המערער ועיסוקן של חברותיו בשנים נשוא הערעור,
היה, יזמות יעוץ, זכיונות וניהול עסקים שונים. בין יתר עיסוקיו, טיפל המערער ביחד
עם חברותיו, גם בהנפקת חברות ובגיוס משקיעים מן הציבור לרכישת מניותיהן.
לצד
החברות המערערות הנ"ל, החזיק המערער גם במניותיהן של שתי חברות בורסאיות
נוספות, הן, חברת אוקידוק השקעות בע"מ וחברת אספייד השקעות בע"מ (להלן –
החברות הבורסאיות); וזאת, באמצעות שתי החברות המערערות.
הלוואות
שקיבל המערער בשנות הערעור, ועסקאות שביצע באמצעות חברותיו הנ"ל - שלא כאן
המקום לפרטן - עומדות בלב הערעור נשוא הטענות המיקדמיות דנא, כמו גם עשיותיו
השונות במניותיהן של חברות אלה. במרכז הדיון, עומדת עסקה של העברת מניות מידי
המערערים לידי חברת קווי אשראי, שעל מהותה חלוקים הצדדים.
4. בטענתו המיקדמית הראשונה, היא,
טענת חוסר הסמכות שייחס למשיב בהוצאת הצווים, עתר ב"כ המערערים למחיקת צווים
אלה בשל התיחסותם לשלוש השומות האלטרנטיביות, כמוזכר.
לטענתו,
מחייב עקרון הוודאות, ומחייבת הוראת סעיף 152 לפקודה, להציב בפני הנישום שומה
ברורה וחד-משמעית, אחת, המצמיחה חיוב סופי במס. כל עשייה אחרת שאינה מביאה בפני
הנישום שומה מוחלטת וחיוב מס מוחלט, מהווה לדעתו חריגה מסמכות, המאיינת את הצו.
אינני
רואה עין בעין עם ב"כ המערערים בענין זה.
אני
לדידי סבורה, כי גם אם הצדק עם עו"ד רגב בטענו כי סעיף 152 לפקודה מדבר על
שומה אחת ועל קביעת מס אחת, שעליהן חייב פקיד השומה לבסס הצו המוצא על ידו על פי
הסעיף, אין להסיק מכך, כי העמדת שומות חלופיות בצו, מהווה חריגה מסמכות וגוררת
ביטולם. והרי, גם אם הורחב הצו מעבר למקובל, וגם אם יש מקום למקדו בחלופה אחת
בלבד, עדיין ניתן הדבר לתיקון, ככל שתיקון כאמור מתבקש.
ממילא,
יש לומר, צודקת עו"ד סימון בטענה, כי כבר היו דברים מעולם. רוצה לומר, בבתי
המשפט כבר נדונו לא פעם שומות שהציגו תרחישים שונים, אלטרנטיביים, בה בעת, מתוך
הנחה שהשומה שתוכח בסופו של דבר כנכונה יותר, תקבע את היקף המס המתחייב (ר', על
שומות אלטרנטיביות, פסקי הדין עליהם נסמכה ב"כ המשיב, בהם, עמ"ה 39/89 צינומנטל
בע"מ נ' פשמ"ג (לא פורסם); עמ"ה 105/86 דנקנר השקעות
בע"מ נ' פשמ"ג, מיסים ז/6, עמ' ה-86; ועמ"ה 29/94 יואב
רובינשטיין ושות' נ' פשמ"ג, פד"א כה, 141).
משום
כך, נראית לי טענתה של ב"כ המשיב, כי בנסיבות עניננו, כאשר התמונה שהציבו
המערערים בפני המשיב, בדוחותיהם ובטיעוניהם, התבררה להיות תמונה מורכבת שקשה לדלות
מתוכה מצב דברים ברור, לא היה מנוס בפני המשיב, אלא, לנסות ולהעמיד מגוון של שומות
אפשריות בצו שהוציא, אשר התייחס לתרחישים תאורתיים שונים.
5. דומה, כי עובדה אחת לפחות, העולה
מכתבי הטענות, זורה ערפל כבד על מצב העובדות בערעור זה, ומונעת הצגתן באופן ברור
וחד-משמעי. עובדה זו, עניינה בדיווחם של המערערים לרשם החברות על מכירת המניות על
ידם לחברת קווי אשראי, שעה שהיום טוענים הם כי לא היתה מכירה כאמור, כלל.
אין
לי ספק, שבאמתחתם של המערערים הסברים כאלה ואחרים שיש בהם אולי כדי ליישב בין
הדברים, ואשר אולי גם יתקבלו. אלא, שאלה יישמעו במהלך הדיון בתיק לגופו, ולא בשלב
הדיון המיקדמי.
היום
מכל מקום, אין תימה שהמשיב מצא עצמו מדשדש באפלה בבואו לערוך את שומתו למערערים,
ואין תימה שניסה לנתב דרכו במבוך העובדתי שהוצב בפניו, על ידי הצגת שלוש
האלטרנטיבות השונות, אשר מתוכן ניתן לבחור אליבא דידו, את זו שתתברר כנכונה יותר.
נראה
לי, כי בענין זה, ניתן להשליך לעניננו מתקנה 72(ב) לתקס"א, המאפשרת העלאת
טענות עובדתיות שונות במסגרת כתב טענות אחד, בכפוף להכרזה כי המצב העובדתי הנכון,
נעלם מעיניו של הטוען טענות אלה.
על
אי ידיעת העובדות בעניננו חזרה והצהירה ב"כ המשיב, יותר מפעם, בטיעוניה ובסיכומיה.
ויוזכר,
במהלך הדיון המיקדמי שהתנהל בפני, פניתי אל בא כוחם המלומד של המערערים, ושאלתיו,
מה רע בהצגת תרחישים שונים על ידי פקיד השומה בנסיבות כאמור. תשובתו של עו"ד
רגב היתה, כי אכן אין כל רע בכך, כאשר הדבר מובא בפני הנישום בשלב הדיון בהשגה. לא
כך לשיטתו, בשלב הוצאת השומה והבאתה לבית המשפט, שבו נדרש המערער להערך לקראת
התמודדותו עם הטענות המוטחות בו, מצב שהוא בלתי אפשרי אליבא דידו, באין בפניו
אלטרנטיבה שומתית אחת ברורה.
6. שבתי ושקלתי הדברים, לכאן ולכאן,
והגעתי למסקנה, כי אף שאין דין הצווים למחיקה או לביטול כמבוקש, יש מקום להורות
למשיב בעניננו, לתקן את ההודעה המפרשת את נימוקי השומה, כך שתועמד על מצע עובדתי
אחד, ועל תוצאת מס יחידה, הנגזרת ממנו.
כך
קובעת תקנה 91 לתקס"א, החלה על עניננו:
"(א) בית המשפט או הרשם
רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא
מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו; כמו כן רשאי
בית המשפט או הרשם להורות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קוימו לגביו
הוראות תקנות אלה".
העילה
בתקנה זו המאפשרת תיקון כתב הטענות בענייננו, היא זו המפנה לענין "שעלול
להפריע לדיון הוגן בתובענה לסבכו או להשהותו".
בנסיבות
אלה, יתבקש המשיב, לתקן את נימוקי השומה, ולהעמידם על אלטרנטיבה שומתית אחת, זו
הקרובה ביותר לדעתו לעובדות המונחות בפניו, תוך נסיגה מן האלטרנטיבות השומתיות
האחרות שפרש בשומתו. זאת, הגם שעצם הבאתן במסגרת הצו כאמור, איננה פסולה בעיני,
עקרונית.
7. אשר לטענת ב"כ המערערים בענין
הטענות העובדתיות החלופיות שבנימוקי השומה, צודק בהחלט ב"כ המערערים בטענו כי
אין אפשרות להכליל טענות עובדתיות חלופיות בכתב טענות אחד, כמתחייב מתקנה 72(ב)
לתקס"א. דא עקא, שסייג למניעה זו, הוא כאמור לעיל, הצהרת הטוען, "כי
העובדות כהוויתן אינן ידועות לו". והרי, כבר הוכרז בעניננו ברורות, מפי
ב"כ המשיב, כי אין העובדות העומדות בבסיס מעשיהם של המערערים ידועות לה.
מה
לו אם כן לב"כ המערערים, כי ילין?
8. אשר לסוגיית חלוקת הנטלים בין
הצדדים, לא אוכל לצערי להסכים עם ב"כ המערערים גם בנקודה זו, שכבר נדונה
ונבחנה מכל היבט אפשרי בבתי המשפט, ואשר אין לחדש לגביה דבר בעניננו.
אין
המדובר בערעור זה, על פי העולה מכתבי הטענות, בטענת מלאכותיות העסקה, התופסת מקום
מרכזי בו, כנטען על ידי ב"כ המערערים; אלא, בטענה כאמור המועלית בנגרר לטענה
עובדתית פשוטה, לפיה, אירע אותו אירוע מס המוכחש על ידי המערערים, בעיתוי כזה או
אחר.
טענה
עובדתית זו, מטילה מיידית את נטל ההוכחה על כתפי המערערים, בהיותה במובהק טענה
לבר-פנקסית שחלוקת הנטלים לגביה, נקבעת על פי דיני הראיות המקובלים.
מילים
אחרות, כאשר במרכז הדיון בכתבי הטענות של שני הצדדים, עומדת השאלה העובדתית, אם
מכירת המניות על ידי המערערים לצד ג', היתה או לא היתה; בהכרח נדחקת טענת
המלאכותיות לשוליים. יתרה מזו, גם אילולא כן, קרי, אילו היתה
טענת המלאכותיות תופסת מקום מרכזי בין הטענות שבערעור, די היה בעצם העלאת הטענה
העובדתית הנ"ל, כדי לקבוע שהנטל בענין זה צריך שיהיה מונח על כתפי המערערים,
כמתחייב מהילכת זוכוביצקי (ר', רע"א 2840/90 יונתן זוכוביצקי נ' פ"ש
ת"א 1, תק-על 90(3) 140); שכך, קבע השופט לוין בענין זה:
"בין
הפלוגתאות שבין בעלי הדין שנויה במחלוקת גם השאלה אם תשלומים ששולמו, לפי הטענה
למערער על ידי מעבידו נוסף על משכורתו חייבים במס אם לאו (ראה, למשל, סעיף 5
להודעה המפרשת את נימוקי השומה לשנת 1981). לענין זה, בודאי שהמבקש חייב להתחיל
בהבאת הראיות וגם נטל השכנוע מוטל עליו, ראה: ע"א 236/83 פד"י לט(2)
810. די בכך שקיימת אפילו עובדה אחת שלעניינה על המבקש להתחיל בהבאת הראיות כדי
להצדיק את מסקנת בית המשפט המחוזי ואין מקום לפיצול הדיון: ע"א 273/68,
272/68, פד"י כב(2) 600)".
ודוק, גישה זו בדבר הטלת נטל ההוכחה
בערעורי מס, על כתפיו של המערער, ככלל, קיימת כמסתבר גם בפסיקה האמריקאית שאיננה
רואה בכך חריגה מן הצדק. לענין זה, יפים הדברים המובאים בפסק הדין האמריקאי אליו
היפנתני ב"כ המשיב, בענין,
Michael L. Rockwell and Regina Rockwell v. Commissioner of Internal Revenue,
no 73-2140.
שכך נקבע שם בין היתר:
“It is not at all unfair, in such
a case, to place on the taxpayer the burden of persuating the trier of fact, in
this case the Tax Court.”
9. סוף דבר, דין הטענות המיקדמיות, לדחיה, להוציא נושא
השומות החלופיות, שבו הוריתי למשיב לתקן שומתו כמפורט לעיל.
המערערים ישלמו הוצאות הדיון בבקשה,
בסך 5,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתנה
היום י"ד בכסלו, תשס"ג (19 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.
|
ב. אופיר-תום, שופטת |