בתי המשפט

 

 

 

הכרעת דין

 

כתב האישום.

הנאשמות 2 ו- 3 הינן חברות פרטיות שעסקו בענף הבניה (להלן: הנאשמות). הנאשם 1 (להלן: הנאשם) מואשם כי עסק בעצמו ובאמצעות הנאשמות בקבלנות בניין, היה בעליהן והמנהל הפעיל שלהן.

 

בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי הנאשמת 2 נרשמה ברשם החברות בשנת 1989, כאשר כבעלי מניותיה נרשמו יורם כרמיאלי ומרגלית יואל חברה לנאמנות בע"מ, ואילו בפועל הנאשם היה הבעלים ומנהל החברה. הנאשמת 3 נרשמה ברשם החברות בשנת 1992, כאשר כבעלי מניותיה נרשמו שני עובדים זרים מרומניה, דומיטרו קיצנו ותיאודור קוסטקי, ואילו בפועל היתה בבעלות הנאשם ובניהולו.

 

כתב האישום מתייחס לשלושה אישומים:

האישום הראשון - מתייחס לנאשמים 1 ו- 2, ולפיו בשנת המס 1992 לא ניהלו מערכת חשבונות כמתחייב מן ההוראות. לנאשמת 2 היו הכנסות בשנת 1992 אשר אינן פחותות מ- 58,440 ₪, לא הוגשו דו"חות שנתיים על הכנסותיה של הנאשמת 2, והנאשמים פעלו תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה - עבירה על סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה).

 

האישום השני - מתייחס לנאשמים 1 ו- 3, ולפיו בשנות המס 1992-1996 לא ניהלו הנאשמים מערכת חשבונות, כמתחייב מן ההוראות. בשנות מס אלו העסיקו הנאשמים עובדים בשכר בסכום בלתי ידוע למאשימה ולא ניכו ממנו מס כמתחייב מן הפקודה. בשנות המס הנ"ל היו לנאשמת הכנסות בסכום של 5,414,814 ₪, ולגביהן לא הגישו הנאשמים דו"חות שנתיים על הכנסות הנאשמת 3, והכל תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה - 5 עבירות על סעיף 220(5) לפקודה.

 

האישום השלישי -  מתייחס לנאשם 1 בלבד, ולפיו לא הגיש הנאשם דו"חות שנתיים אישיים לפקיד השומה לשנים 1990-1996 אשר היה חייב להגישם, דבר המהווה שימוש במרמה, עורמה ותחבולה - 7 עבירות על סעיף 220(5) לפקודה.

 

תשובת הנאשמים הוגשה בכתב, אשר עיקריה הם כפירה (בעיקר ביסוד הנפשי) באמור בכתב האישום, למעט:

·        הודאה בעיסוקן של הנאשמות 2 ו- 3 בעבודות בניה.

·        הודאה כי ניהולו של הנאשם 1 בנאשמת 2 התבטא בעיסוק שוטף בעבודות הבניה של הנאשמת וניהולה הכספי.

·        הודאה כי הנאשם שמש כמנהלה של הנאשמת 3.

·        הודאה כי הנאשמת 3 לא הגישה דין וחשבון על הכנסותיה בשנות המס 1992-1996.

·        הודאה כי הנאשם לא הגיש דו"חות אישיים לפקיד השומה לשנות המס 1990-1996.

• הודאה באשר לרישום הנאשמת 2 ובעלי מניותיה.
• הודאה כי לא הוגש דין וחשבון שנתי על הכנסותיה של הנאשמת 2 לשנת 1992 על פי סעיף 131 לפקודה.

 

ביום 12.2.02 התקבלה הודעה מטעם ב"כ הצדדים באשר למוסכמות, ואלו עיקריהן: המחזור הכולל על פי כתב האישום יסתכם לסך של 3,700,000 ש"ח (כולל מע"מ). שתי הפלוגתאות להכרעת בית המשפט הינן האם לכלול את המע"מ כחלק מן המחזור, והאם התקיים רכיב הכוונה המיוחדת הדרוש בסעיף 220 לפקודה, או לחילופין סעיף 216 לפקודה.

 

ואלו עיקרי העובדות הצריכות לענייננו:

1. הנאשם, מאיר אבריל, נולד בשנת 1948. את עיסוקו בענף הבניה החל עם שיחרורו משירות צבאי ועד היום, כל תקופת חייו הבוגרים: "... אחרי הצבא הלכתי ועבדתי כפועל בחברת בניה, שנתיים ומשהו, אחרי זה התחלתי לעבוד כקבלן משותף ואח"כ לבד" (ר' עדות הנאשם בעמוד 7 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
   
   
2. בשנת 1985 נקלע לבעיות כספיות, בעקבותיהן מכר את כל רכושו (ר' עדות הנאשם בעמוד 7 שורה 5-9). בשנת 1988 הגיש בקשה לפשיטת רגל, שהתקבלה בשנת 1989 (ר' נ/6 - החלטת ביהמ"ש ב"ש "צו כינוס והכרזת פשיטת רגל על פי בקשת החייבים" מיום 18.11.89).
   
   
3. הנאשם היה פושט רגל מיום 15.11.89 (עפ"י החלטת ביהמ"ש ב- נ/6) ועד ליום 22.5.00 (מועד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה המאשר את הבקשה למתן צו הפטר (בהסכמה)), היא התקופה הרלבנטית לענייננו.
   
   
4. הנאשם ואישתו עברו להתגורר בערד, אז עבד הנאשם כשכיר: "העתקנו את מקום מגורי לערד, התחלתי לעבוד כשכיר והמצב היה איום ונורא" (עדות הנאשם בעמוד 7 שורה 18 לפרוטוקול). וכן: "עד שמצאתי שם מקום עבודה והתחלתי לעבוד כמנהל עבודה" (עמוד 7 שורות 22-23).
   
   
5. הנאשם שאף לשפר את מצבו הכלכלי, אך לא בדרך של עבודה שכירה כמקובל למעמדו כפושט רגל, אלא בנסיקה כלפי מעלה: "אמרתי שאני מוכרח לנסות ולעלות בחזרה, הכרתי אנשים שהכירו אותי כבעל מקצוע" (עדות הנאשם בשורות 4-5 עמוד 8), וכן: "... ואז אמרתי שאני מוכרח לנסות ולהצליח בצורה אחרת" (עדות הנאשם בעמוד 9 שורה 4 לפרוטוקול).
   
   
6. חברת ערד נאות הנגב בע"מ, הנאשמת 2, הוקמה בשנת 1989. בעלי מניותיה נרשמו כיורם כרמיאלי ומרגלית יואל חברה לנאמנות בע"מ (הנאשמים הודו בפרט זה בתשובת הנאשמת 2 לכתב האישום), באופן שלנאשם אין קשר פורמלי אליהן.
   
   בתשובתו לכתב האישום הודה הנאשם כי ניהל את החברה, ניהול שהתבטא בעיסוק שוטף בעבודות הבניה של הנאשמת וכן ניהולה הכספי (ר' תשובת נאשמים 1 ו- 3 לכתב האישום מיום 15.5.01). וכדברי הנאשם: "הייתי בעל זכות חתימה בחשבון ובעל זכות להוצאת מסמכים. ... אני מאשר כי חתמתי על מסמכים כמנהל החברה לפקיד השומה בעניין ערד נאות הנגב החל משנת 90, אני מזהה את חתימתי" (עמוד 16 לפרוטוקול). ר' חתימת הנאשם על המסמכים - נ/14. הנאשם אף חתם על דו"ח שנתי של חברת ערד לשנת המס 1989 (עמוד 16 שורה 18 לפרוטוקול).
   
   
7. על נסיבות הקמת חברת ערד נאות הנגב מעיד הנאשם: "פגשתי חבר שהצעתי לו גם והסברתי לו את מצבי והצעתי לו, כי אני יודע לעבוד בענף הבניה והוא בענף הפיתוח, שאני אתחיל בעבודה והוא ישתלב מאוחר יותר בשלב הפיתוח וזאת כי האמנתי ברצון שלי, ואז הוא הקים איתי את חברת ערד נאות בנגב, הוא הקים למעשה את החברה במטרה להצטרף אח"כ אלי כשאני אהיה בעבודות הבניה והוא בעבודות בפיתוח ונוכל לעבוד ביחד" (עמוד 8 שורות 7-11 לעדות הנאשם, ההדגשות שלי - א.ק.).
   
   עוד מוסיף הנאשם כי היה מודע למעמדו כפושט רגל, ולכן לא השתתף בהקמת חברת ערד באופן פורמלי (שורות 19-20 בעמוד 8 לפרוטוקול), למרות שזו היתה יוזמה שלו. זאת בניגוד לאמירת הנאשם כי לא היה מודע לאיסור על היותו מנהל:
   "ש. נכון שהייתי מנהל בחב' ערד נאות הנגב?
    ת. נכון, אך זה מחוסר ידיעה שאסור לי" (עדות בח.נ. בעמוד 16 לפרוטוקול).
   
   
8. בתחילת שנות ה- 90 בצע הנאשם באמצעות חברת ערד נאות הנגב עבודות בניה כקבלן משנה עבור חברת א.א. פלד (ר' עדות הנאשם בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
   
   חברת א.א. פלד נכנסה לקשיים, לא שילמה לנאשם כספים ובהליך בוררות זכה הנאשם בסכומי כסף לטובתו. אך עד שהגיעו למימוש הסכום התפרקה חברת א.א. פלד. הנאשם, שלא היה נושה מובטח, לא קבל את כספו (עדות עת/1 עו"ד גולדברג בעמודים 5-6 לפרוטוקול מיום 25.11.01, עדות הנאשם בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
   
   
9. הנאשם מתייחס לחובות כלפי חברת ערד כאילו הם חובות כלפיו ("נתתי מחיר שחשבתי שהוא טוב, הבן אדם צבר איתי חוב גדול של מאות אלפי שקלים ובבת אחת לא שלם לי את הסכום בנימוקים שונים..." (עמוד 9 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור). גם עו"ד גולדברג, שייצג את חברת ערד, מתייחס לחובות כלפיה כאילו מדובר בחוב לנאשם ("... והחברה הזו לא שילמה לו סכומים מאד גבוהים, ייצגתי אותו בבוררות והוא זכה... - עמוד 5 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור).
   
   המניע מאחורי ההתייחסות האישית של הנאשם לחובות כלפי חברת ערד, היא העובדה כי הנאשם היה ערב אישית לחובותיה כלפי צדדים שלישיים. כדבריו: "אשר להשפעת חוב פלד - אני הייתי ערב אישי והכל אוטומטית בא אלי ונפתחו נגדי תיקי הוצל"פ" (עמוד 9 שורות 22-23 לפרוטוקול).
   
   
10. חברת ערד נכנסה לקשיים כלכליים, נוצרו חובות לספקים, והחברה קרסה: "בשנת 91-92, רק התחלתי עם חברת ערד וראיתי שהכל הולך בסדר, חטפתי עוד פעם מכה, עוד פעם התמוטטות, חובות, הוצל"פ... (עמוד 9 לפרוטוקול מיום 13.2.02 בשורות 19-23). קריסתה הביאה גם לקריסה כלכלית נוספת של הנאשם.
    
    
11. לאחר קריסתה, העביר הנאשם חומרי בניין שעיקרם כלי עבודה, למקום עבודתו החדש: "הכוונה היא לדברים שהיו בטנדר - כלי עבודה שהעברתי לש.ה.ל" (עמוד 17 שורה 1, וכן בהודעת הנאשם מיום 9.12.96 גליון 6)
    
    
12. הנאשמת 2 לא הגישה דו"ח שנתי על הכנסותיה לשנת המס 1992, וזאת על פי הודאת הנאשמת 2 בתשובתה לכתב האישום.
    
    למרות הודאתו זו מעיד הנאשם כי "דאגתי שהכל יהיה טוב ובקטע של ערד נאות היה הכל מסודר, מס הכנסה לא מצאו ליקויים, רואה החשבון היה מרגלית, מנהל חשבונות היה מבאר שבע בשם לואיס, אני ידעתי שאני רוצה להצליח ואני חייב להיות מסודר, כל הדיווחים לרשויות מעמ דווח, ולגבי עובדים דווחנו..." (שורות 4-7 בעמוד 9 לפרוטוקול).
    
    טענת הנאשם כי חברת ערד נוהלה ללא דופי במישור המיסויי עד לקריסת חברת א.א. פלד מסופקת לאור הוכחת קיומו של שיק ע"ס 58,440.34 ₪ של מדרשת שדה בוקר בנגב אותו הפקיד הנאשם בחשבון הבנק הפרטי שלו, למרות שהשיק נרשם לפקודת חברת ערד ומהווה הכנסה עיסקית. הנאשם "מאשר את מה שכתוב, מדובר אכן בחשבוני הפרטי" (עמוד 21 לפרוטוקול, השיק הוצג בחקירה וסומן ני/9). הפקדה זו אינה עולה בגדר ניהול מערכת חשבונות כמתחייב מן ההוראות, של הנאשמת 2.
    
    
13. לאחר קריסת חברת ערד עבד הנאשם 1 כשכיר בניהול פרוייקט של חברת ש.ה.ל בקרני שומרון. הנאשם 1 עבד כשכיר של חברת ש.ה.ל בחודשים אוגוסט - דצמבר בשנת 1992 - כעולה מ"תעודה על פי תקנות מס הכנסה (במקום טופס 106)" אשר צורפה לדו"ח השנתי על ההכנסות לשנת 1992 (נ/10), ומעדותו "... עבדתי כשכיר.. " (שורה 12 בעמוד 10 לפרוטוקול).
    
    הנאשם טוען כי המשיך להיות שכיר של ש.ה.ל גם כאשר חברת נוף קדומים הוקמה והופעלה, אך אין לכך ראיות חיצוניות - למעט הצהרת הנאשם  - בדו"ח השנתי לשנת 1993 (ר' נ/10 ודברי הנאשם בעמוד 11 לעדותו בשורות 20-22 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
    
    
14. את נסיבות הקמת חברת נוף קדומים - היא הנאשמת 3 - מתאר הנאשם כך: "העבודה שם היתה עם קבלנים והם העסיקו רומנים... בשלב מאוחר יותר ש.ה.ל לא רצתה להוציא להם תלושי משכורת... ואז ש.ה.ל ביקשו חשבוניות כדי לשלם לעובדים את הכסף, ואני הייתי שכיר של ש.ה.ל, ואז נולד הרעיון של נוף קדומים..." (עדות הנאשם בעמוד 10 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
    
    
15. "הרעיון" - כמטבע הלשון בה השתמש הנאשם - היה איגוד העובדים של ש.ה.ל כחברה על מנת שיוכלו להוציא חשבוניות עבור שכר עבודתם. שניים מהעובדים שעבדו בש.ה.ל כשכירים הקימו את החברה - שני עובדים זרים מרומניה, אשר אף לא ידעו לדבר עברית (ר' עדות הנאשם בעמוד 11 לעדותו ובין היתר: "הם לא ידעו לדבר עברית" - שורה 8).
    
    בדו"ח על בעלי מניות ומנהלי החברה, אשר הוכן ע"י רואה החשבון של החברה ויקטור בורינסקי מצויינים שני העובדים הרומנים כבעלי מניות, לא מצויינת עובדת היותם מנהלים או מנהל כלשהוא בחברה (ר' ת/13 ועדות בורינסקי בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
    
    
16. הנאשם מודה בתשובתו לכתב האישום כי היה מנהלה של הנאשמת 3, מעיד כי היה מנהל את העבודה וכי קיים את יומן העבודה למרות שתפקידו זה לא בא לידי ביטוי במסמכים פורמליים כלשהם (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-4 ושורות 11-12 לעדות הנאשם).
    בהמשך מתאר הנאשם את פעילותו בחברת נוף קדומים כך: "הייתי בעל זכות חתימה בחשבון, הייתי איש הקשר, ניהלתי את נוף קדומים" (עמוד 17 שורות 5-6 לפרוטוקול), וכן "אף אחד לא חתם על שיק של החברה מלבדי" (עמוד 17 שורה 22 לעדות הנאשם).
     
    זוהי פעילות המאפיינת מנהל חברה לכל דבר ועניין, ואף ניתן להבחין כי הוא נוהג בה כמנהג בעלים. אופי פעילותו מתחזק לאור העובדה כי הבעלים הרשומים של החברה, פועלים רומנים שאינם דוברי עברית, אינם מסוגלים בפועל או בכוח לפעול להשגת עבודות, לניהול פיננסי מול הבנקים, לעבודה מול מנהלי ורואי חשבון וכדומה.
    
    רואה החשבון של החברה בורינסקי מעיד כי "מנהל החברה הוא המיופה כח היה מר אבריל (מצביע)" וכן "עם האנשים הרשומים כבעלי מניות בדוח שהוגש - לא היה לי קשר איתם" (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 13.2.02).
    
    
17. חברת ש.ה.ל שילמה את שכר הפועלים כנגד חשבונית, כאשר ההפרש היחיד היה הפרש המע"מ. בתקופה זו הנאשם עדיין קבל את משכורתו כשכיר מש.ה.ל, וכשש.ה.ל. "התחילה לעשות בעיות בתשלום" (שורה 22 בעמוד 11 לעדותו) הוא רצה "לנסות ולהרוויח מהם" (מהפועלים הרומנים) ו - "לכן רצינו ללכת קדימה" (ר' עמודים 11 ו- 12 לעדותו).
    
    
18. מכאן החלה חברת נוף קדומים לעבוד בפרוייקטים נוספים. אחד מהפרוייקטים היה עבודות בניה שבוצעו לעו"ד אברהם גולדברג. מהות העבודה היתה בניית שלד בית מגורים. הסכם הבניה נערך בין גולדברג אברהם ורחל ובין אבריל מאיר החתום אישית וכאדם פרטי על ההסכם (ר' ת/1). קבלות עבור התשלומים בגין העבודה נשואת ההסכם הוציאה חברת נוף קדומים (ר' ת/2). שיק שניתן ע"י רחל גולדברג ע"ח העבודה שולם לפקודת מאיר אבריל ושיק מחשבונו של אברהם גולדברג שולם אף הוא למאיר אבריל באופן אישי. אי סדרים נוספים באים לידי ביטוי באישור בכתב על כספים שהתקבלו מאת רחל גולדברג שנחתם ע"י הנאשם אישית, ובעובדה כי גולדברג אף שלם ישירות לספקים ולא לנאשם בשל קשיים כלכליים של הנאשם (ר' ת/4 לכל המסמכים האמורים לעיל, ועדות גולדברג בעמודים 1-6 לפרוטוקול מיום 25.11.01).
    
    יחסי העבודה הסתיימו מבלי שהנאשם סיים את עבודתו: "יחסי העבודה הסתיימו בינינו בכך שנאלצתי לשכור שירותים של בעלי מקצוע אחרים על כל מה שכרוך בכך" (עדות עו"ד גולדברג שורות 3-4 בעמוד 4).
    
    
19. פרוייקט נוסף הוא בניית שלד ועבודות בינוי נוספות על פי שני הסכמים לאילן זילכה. ההסכם הראשון לבניית שלד נערך בין אילן זילכה ו"הקבלן מאיר אבריל ע"י חברת נוף קדומים". ההסכם השני נערך בין אילן זילכה ובין "נוף קדומים בע"מ ע"י אבריל", לאחר שהרישום "מאיר אבריל וחברת קדומים" נמחק מסיבה כלשהיא.
    
    התשלום בוצע לחברת נוף קדומים כנדרש, אך גם למאיר אבריל כאדם פרטי לפחות בהזדמנות אחת. בתיק המוצגים ישנו כתב קבלה של מאיר אבריל באשר לסכום של 20,000 ₪ בנוגע לפרוייקט זה, וחשבונית של חברת נוף קדומים בגין אותו פרוייקט אך בסכום אחר (ר' ת/8 ו- ת/9 בהתאמה). אף הנאשם מאשר בעדותו לגבי מעבר של כספים בין חשבון החברה וחשבונו הפרטי:
    "ש.  גם בנוף קדומים קיבלת תקבולים שהופקדו בחשבונך הפרטי, נכון?
     ת.  כן, יתכן מאד, כי החשבון של נוף קדומים היה מוגבל וגם שילמתי כספים מחשבוני הפרטי" (עמוד 21 שורה 23 ואילך).
    
    
20. פרוייקט נוסף של חברת נוף קדומים הוא הסכם לבניית בית ברחוב דיזינגוף 175 עבור חברת "צובא בנין והשקעות" מיום 30.6.94 (ר' ת/10). העד ציון בכור, מנהלה של צובא, מעיד כי "נוף קדומים בשבילי זה הנאשם, איתו עשיתי את העסקה" (עמוד 10 שורה 13 לפרוטוקול).
    
    אבריל וחברת נוף קדומים לא סיימו את העבודה ("הוא עזב את העבודה ולא יכל להמשיך" - עדות ציון בכור בעמוד 10 לפרוטוקול מיום 25.11.01). הנאשם נעלם, אך ציון בכור "תפס אותו" והחתים אותו על מסמך שכותרתו "הסכם" בין מאיר אבריל לבין בכור ציון על נייר הפירמה של חברת "צובא" (עדות ציון בכור בעמוד 10 שורה 19 ואילך). לפיו "... מר אבריל קבל סך של 224,000$ עבור עבודותיו בדיזינגוף 175 ת"א. מוסכם כי מאיר אבריל קבל 74,000$ יותר ממה שמגיע לו. ברם במידה ומאיר אבריל ימשיך לעזור לציון לסיים את הבניין החוב הנ"ל יוקטן ל 50 אלף דולר ..." (ציטוט מ- ת/11). מהמסמך עולה כי הנאשם עצמו קבל את הכספים.
    
    חברת נוף קדומים אינה מוזכרת במסמך, להפך - המסמך מדבר על קבלת עבודות בשותפות בעתיד בין הנאשם וציון בכור, ועל אפשרות התאוששתו של מאיר באופן עצמאי: "... במעמד זה מסוכם בין הצדדים בגלל מצבו המיוחד של מאיר אבריל לקבל עבודות בשותפות בעתיד וכל זאת כדי לעזור למאיר לצאת מהמצב שאליו הוא נקלע. אולם אם מאיר יתאושש באופן עצמאי הוא מתחייב להחזיר את החוב הנ"ל כשיתאפשר לו" (ציטוט מ ת/11).
    
    מאיר אבריל באמצעות חברת נוף קדומים קיבלו לביצוע את הפרוייקט ברחוב דיזינגוף באמצעות שותפו של ציון בכור, אבי וקס. ההסכם בין הנאשם וציון בכור נעשה ישירות, אך היה מסמך בין "המתווך" אבי וקס והנאשם שבו היתה המחאת זכות לפיה כספים שיגיעו לנוף קדומים יועברו לאבי וקס בגין חוב קודם (עדות ציון בכור בעמוד 11 לפרוטוקול). לא הוכח האם החוב הוא של מאיר אבריל או של חברת נוף קדומים.
    
    עם הפסקת העבודה נשארו חובות לספקים בנוסף לעבודה לא גמורה. ציון בכור מעיד כי "היה פה ניהול מאד כושל קודם כל שלי אך בהחלט גם שלו - שהוא קנה מכונית חדשה, פועלים, בניין שעובד, אני הרגשתי פתוח איתו, היינו חברים, אך יום אחד הוא נעלם והסיבות רבות, אני גם לא יודע לאן הוא לקח את הכסף, הוא גם לא שלם כסף, אין לי מושג לאן הלך הכסף" (עמוד 12 שורות 2-6 לפרוטוקול). וכן: "לצערי הרב התברר כי הוא גם לספקים לא שלם כסף, שאלתי אותו לגבי הכסף של הבטון והוא לא ידע להסביר לי, הכסף הזה הלך לצרות אחרות שהיו לו" (שורות 4-5 בעמוד 13 לבפרוטוקול).
    
    
21. הנאשם בפעולותיו סבך את כל הצדדים לעסקאותיו: את נותני העבודה, את הספקים ובמקרים אחרים את הדיירים שנותרו עם עבודה בלתי גמורה. לא רק שהנאשם לא שלם לספקים, אלא שהוא ניכה את השיקים, קבל מזומן, אך הכסף לא הושקע בעבודות הבניה או בחברת נוף קדומים, אשר טענה באמצעות הנאשם כי המחיר שהוסכם נמוך מידי אך גם במקום שקבל עודף תשלומים או הוקדמו תשלומים ע"ח העבודה, לא נתן תמורה לסכומים שקבל לעבר ולסכומים שקבל לעתיד.
    וכדברי ציון בכור: "עשיתי את הטעות שנתתי לו שיקים קדימה, לפני שבצע עבודה ובסכומים אדירים, והוא הלך לחברה - לאדם בשם ישראל שהחליף לו את השיקים במזומן, כשזה הגיע לפירעון היתה בעיה, ולבסוף שילמתי את כל השיקים והיו לי 4-5 שיקים שהוגשו להוצל"פ ע"י עו"ד שלי" (ציון בכור בעדותו בעמוד 13 לפרוטוקול).
    
    
22. חברת נוף קדומים באמצעות מאיר אבריל עבדה כקבלן משנה של יציקות בטון (יסודות, רצפה וממ"ד) עבור חברת א.ד. בתי עץ (שבדיה) בע"מ. מדובר בעשרות עבודות במהלך השנים 93, 95 ו- 96 (עדות מנהל א.ד. בתי עץ דיולד אורי בעמוד 14 לפרוטוקול).
    
    הנאשם פעל באמצעות חברת נוף קדומים, אך קבל תלושי שכר מחברת א.ד. ורכב בליסינג באופן אישי ע"ח הכנסותיה של נוף קדומים: "היה חלק מהתקופה שבה הוא קבל משכורת וזה ירד לו מסכומי העבודות. הוא קבל מאיתנו תלושי שכר. הוא בקש גם שניקח עבור(ו) רכב בליסינג וכך עשינו וגם את זה קיזזנו מהתשלומים המגיעים לו" (עדות דיולד אורי בעמוד 14 לפרוטוקול). הרכב היה בחזקת הנאשם, כאשר דיולד אורי חתם עליו כחוכר.
    
    בשלב מסויים החלה חברת א.ד. בתי עץ לשלם ישירות לספקים בשל תלונותיהם כי לא קיבלו כספים מהנאשם (עדות דיולד בעמוד 15 לפרוטוקול).
    
    סיום ההתקשרות בין הצדדים לא היה אידיאלי: "בעיקרון, כשראינו שהאדם מסתבך והפסיק לבצע את העבודות, הוא היה מבקש שיקים על חשבון העבודות אך בעצם לא בצע אותן ולכן זו היתה הבעיה" (עמוד 15 שורות 17-19 לפרוטוקול).
    
    
23. חברת נוף קדומים העסיקה עובדים, וזאת לאור מהות הקמתה ודברי הנאשם:
    "ש. בגין תשלומי השכר לפועלים, ניכית מס כחוק למס הכנסה?
     ת. דווח על משכורת הפועלים וגם נוכה מס הכנסה" (עמוד 24 שורות 19-20 לעדות הנאשם - ההדגשה שלי - א.ק). ר' גם הודעת הנאשם בחקירה מיום 6.4.97, ועדות רו"ח בורינסקי בעמוד 3 לפרוטוקול.
    
    תשלום המס עבור שכר עובדים לא בוצע, לפחות לא במלואו, וכדברי הנאשם: "ההתחשבנות הייתי צריכה להיות עם ש.ה.ל ולכן לא זכור לי באיזה שלב זה נתקע" (עמוד 6 שורות 21-22 לפרוטוקול).
    
    
24. הנאשמת 3 לא הגישה דו"חות שנתיים על הכנסותיה לשנות המס 1992-1996, כמתחייב מן הפקודה. זאת על פי הודאת הנאשמים 3 ו-1 בתשובתם לכתב האישום.
    
    בורינסקי, אשר היה רואה החשבון של חברת נוף קדומים בשנים 93-94 מעיד כי "כרואה חשבון של החברה נתתי לו הוראות בדבר ניהול ספרים, הנחיתי אותו ובתקופה של 93 התקבל החומר ובתחילת 94 חברת ש.ה.ל התחילה עם קשיים ואחרי תקופת מה בשנת 94 הפסקתי להיות בקשר עם אבריל, הוא לא היה לקוח שלי" (שורות 11-12 בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 13.2.02). בתקופה זו, בה היה בורינסקי רואה החשבון של החברה, לא בוצעו כל מהלכים שיצביעו על תקינות או כוונה להגיש את הדו"חות כנדרש. אף "לא הוגשו לי מאזנים לביקורת. מבחינת הנה"ח התיק נסגר במהלך 94" (שורות 22-23 בעמוד 2 לפרוטוקול).
    
    הסיבה לאי הגשת הדו"חות נעוצה בעיקרה בעובדה כי הנאשם לא פעל להגשתם, לא אסף ולא הגיש את החומר הנדרש. אי תשלום שכר הטרחה לרואה החשבון הינה סיבה מינורית, לאור החוסר במסמכים ובחומר הנדרש:
    "ש.  לאור דבריך שכל החומר היה אצלך ובשוטף הוזן הנה"ח, לא הוגשו דוחות למס הכנסה כי לא שילמו לך שכ"ט?
    ת.  לא, בשנת 94 הייתי צריך להגיש את הדוחות של שנת 93, נפגשתי איתו ואמרתי לו שצריך התאמות של בנקים, קבלני בנין וכו', והחומר של מס הכנסה מוזרם בהתאם להכנסות/הוצאות ולהבדיל ממאזן של חברה, נדרשות התאמות, באותה תקופה הסברתי לאבריל וזה היה בשנת 94 ברמת השרון כשנפגשנו והיה חסר במסמכים ואח"כ נותק הקשר.
    ש.  אני מבין ממר אבריל שחלק מהסיבה שלא הוגשו דוחות בשנים האלה, זה כתוצאה מקשיים כלכליים ולא היתה יכולת לשלם למשרדך את הוצאותיו, נכון?
    ת.  יכול להיות שזה חלק מהסיבה." (עמוד 5 שורות 6-14 לפרוטוקול).
    
    רואה החשבון של החברה אף לא ידע את מצבה הכספי של החברה בשל מחדלו של הנאשם מלהמציא נתונים ומסמכים: "ש. אתה יודע מה היה המצב הכספי של חב' נוף קדומים?  ת.  לא יודע. לא הגענו למצב של דוחות." (עמוד 6 שורות 3-4 לפרוטוקול).
    
    בחקירה חוזרת מאשר רואה החשבון בורינסקי כי לחוקר בחקירתו אמר כי הנאשם לא שתף פעולה ולכן לא הוגשו הדוחות למס הכנסה (שורות 12-14 עמוד 6 לפרוטוקול).
    
    
25. הנאשם באמצעות חברת נוף קדומים הוציא חשבוניות משני פנקסים אשר ההכנסה בהם לא דווחה- בניגוד למתחייב מן ההוראות (עמוד 23 לעדות הנאשם). כמו כן הודפסו פנקסי חשבוניות מיוחדים לעסקאות מסויימות, לדוגמה באשר לעסקת הבניה עם משפחת רוזנבלום: "עו"ד רוזנבלום לא רצה שהערבים יעבדו איתו ולכן הוא קיבל ממני חשבונית, לא היתה לי דרך אחרת לעשות זאת... זאת אומרת שהדפסתי חשבוניות נפרדות למשפחת רוזנבלום" (עמוד 23 לעדות הנאשם), וכן "... לא יכולתי שלא להוציא חשבונית כי לא היו משלמים לי" (שורות 6-7 בעמוד 24 לפרוטוקול).
    
    כן הודפס פנקס חשבוניות באמצעותו פעל הנאשם, ובו שמו של הנאשם מתנוסס באותיות גדולות ככותרת, ומתחת לקו הכותרת נרשם שם הנאשמת 3 "נוף קדומים בע"מ" באותיות קטנות (דוגמה לחשבונית כזו צורפה בהודעת הנאשם בחקירה מיום 8.10.96).
    
    
26. יש לציין שסכום ההעלמה הוסכם והועמד ע"י הצדדים בסך של 3,700,000 ₪ (כולל מע"מ).
    
    
27. לחברות נוכה מס במקור בסכומים שאינם ידועים ולא הוכחו ע"י מי מהצדדים (ר' עדות רו"ח בורינסקי, רו"ח בן שמואל ועדות החוקר מטעם מס הכנסה יוסף נחמיה: "אני יודע שנוכה מס במקור" - עמוד 24 לפרוטוקול מיום 25.11.01).
    
    
28. הנאשם לא הגיש דו"חות אישיים לפקיד השומה לשנות המס 1990-1990, וזאת על פי הודאת הנאשם בתשובתו לכתב האישום.
    
    הדו"חות האישיים לשנים 1992, 1993 ו- 1994 הוגשו ביום 12.2.02 (יום לפני מתן העדות של הנאשם) - צורפו וסומנו נ/10. לפיהם הכנסותיו של הנאשם נובעות ממשכורות - כאשר רק לדו"ח לשנת 1992 צורף תדפיס החברה המאשר את תשלום המשכורות.
    
    
29. לאחר הסתבכותה הפיננסית של חברת נוף קדומים הקים הנאשם את חברת מי תמר, שוב בשיטת הפעולה של בעלי מניות שהם שני פועלים רומנים שעבדו בחברת נוף קדומים. הנאשם הוא המוסמך לחתום בשם החברה לכל דבר ועניין (ר' עדות הנאשם בעמוד 19 לפרוטוקול).
    
    לדברי הנאשם: "חברת מי תמר נפתחה כחברה ולא לצורך כלום, לא עשתה ולא הוציאה חשבוניות ולא היתה לה שום פעילות ולא חשבון בנק, הייתי כל כך מסובך על מנת לקנות (מ)צרכים, קניתי בשם מי תמר דברים, בשיקים של אישתי, כדי לגמור עבודות שהתחלתי בהם, החברה הוקמה על ידי, לא הוצאה חשבונית" (עמוד 19 שורות 7-10 ואילך לפרוטוקול). ר' גם דבריו בעמוד 25 לפרוטוקול.
    
    
30. הנאשם עזב את איזור המרכז לאילת, שם הינו עובד בחברת ס.א.ל בניה בע"מ ממאי - יוני 97'. בחברת ס.א.ל הוא מוסמך לחתום על חוזים, לקבל כספים עבור החברה ולהפקידם בבנק.
    
    

עיקרי טענות הצדדים:

המאשימה בסיכומיה סקרה את המצב המשפטי מבחינת היקף אחריותו הפלילית של התאגיד, מי ייחשב כ"אורגן" של החברה לצורך הטלת אחריות פלילית, ואחריותם הפלילית של נושאי משרה בתאגיד. המאשימה טוענת כי המונח "מנהל פעיל" בא להרחיב את תחום האחריות, וגם מי שממלא בפועל תפקיד ניהולי (טכני, מנהלי או כספי) יחשב כמנהל פעיל לצורך סעיף 224א לפקודה. כן סקרה המאשימה את סעיף 220(5) לפקודה, תוך הדגשה כי אין צורך כי מעשה התחבולה יצלח בידי הנאשם.

 

המחלוקת העיקרית בין הצדדים במקרה דנן היא היסוד הנפשי באשר למעשים. הוכחת הכוונה נעשית על ידי ראיות נסיבתיות, ולכן גם מחדל טכני לכאורה של אי הגשת דו"ח שנתי במועד עלול לקבל אופי ומשמעות של כוונה להתחמק ממס, באם ההשתמטות של הנישום היתה שיטתית ומכוונת.

 

בכתב האישום בענייננו פורטו אלמנטים של שמוש במרמה, עורמה ותחבולה הכוללים בנוסף לאי הגשת דו"חות שנתיים גם אי ניהול פנקסי חשבונות על פי ההוראות. לטענת המאשימה ניתן להרשיע מי שהשמיט חלק מהכנסתו בעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא דיווח על הכנסותיו כלל.

 

המאשימה טוענת כי מעדותו של מנהל החשבון בורינסקי אנו למדים על היותו של הנאשם מנהלה הפעיל של נוף קדומים (פריט אשר לא היה טעון הוכחה לאור הודאת הנאשם).

 

בהתייחס לחברת ערד נאות הנגב טוענת המאשימה כי הנאשם היה מעורב בהקמתה, וכי חברת ערד הוקמה על מנת שהנאשם יהיה שותף בה. הנאשם אף אשר כי חתם על הדו"ח השנתי לשנת המס 1989 וזיהה את חתימתו על המסמכים שסומנו ת/14 המעידים על מעמדו בחברה ומהודעותיו בחקירה עולה כי נהג בה מנהג בעלים: העביר ממנה ציוד לעבודה בש.ה.ל (הודעה מיום 9.12.96, גליון 7 שורה 1) והפקיד סכומי כסף לחשבונו הפרטי (שיק בסך 58,440 ₪ - מוצג ני/9 בהודעה מיום 12.2.98 שנרשם לפקודת חברת ערד).

 

בהתייחס לחברת נוף קדומים טוענת המאשימה כי הוכח שהנאשם היה מנהלה (שוב - ניתן לראות הודאה זו כבר בתשובת הנאשם לכתב האישום לפי הוא כופר בסעיף 4 לחלק הכללי, למעט ככל שהדבר נוגע להיות הנאשם 1 מנהל). כן הוכח כי הנאשם נהל את המגעים עם הספקים, הלקוחות, רואה החשבון של החברה אשר הכיר רק אותו, והנאשם עצמו אשר כי הוא היחיד שחתם על שיקים מטעם החברה. המאשימה טוענת כי הוכח שהנאשם היה בפועל הבעלים של חברת נוף קדומים, למרות רישומם של שני הרומנים כבעלי המניות בטופס פתיחת תיק השומה (ת/13). המאשימה גורסת כי לא הובאה ראיה שהרומנים עשו משהו פרט לעבודה בשטח, ולעומת זאת הוכחה זהות מוחלטת בין חברת נוף קדומים והנאשם, עד שהלוגו בחשבוניות החברה שונה באופן ששם הנאשם הופיע בגדול ומתחתיו השם נוף קדומים בקטן.

 

על הקשר של הנאשם ושתי החברות מצביעה המאשימה בהעברת ציוד שנותר בחברת ערד לצורך עבודת הנאשם בש.ה.ל ולאחר מכן בחברת נוף קדומים. העברות אלו מצביעות לדעת המאשימה על בעלותו של הנאשם בחברות. למרות שבעדותו בביהמ"ש ניסה הנאשם להמעיט את נושא הציוד ואמר כי מדובר בכלי עבודה בטנדר, אין הדבר מתיישב עם האמור בחקירותיו.

 

הדו"חות האישיים על הכנסות הנאשם בשנים 1992, 1993 ו- 1994 שהוגשו לבית המשפט (נ/10) הוגשו לפקיד השומה יום לפני עדותו של הנאשם בבית המשפט. לדעת המאשימה אין בדו"חות אלו כלום והם אינם מדוייקים בלשון המעטה. בדו"ח לש"מ 1992 צורף תלוש משכורת חלקי של חברת ש.ה.ל בלבד, ללא דיווח על פעילות הנאשם במסגרת חברת ערד. יתרה מזאת, הוכח כי שיק ע"ס 58,440 ₪ שנרשם ביום 15.1.92 לפקודת חברת ערד הופקד בחשבונות הפרטי של הנאשם, וזוהי הכנסה שלא מוזכרת בדו"ח.

בדו"ח לשנת המס 1993 נרשם כי הכנסות הנאשם הן בסך 31,960 ₪, ללא כל מסמך המסביר את הסכום. לעומת זאת הוכח כי בשנת 1993 החלו קשריו העסקיים עם חברת א.ד. בתי עץ (שבדיה) בע"מ, קשרים אשר נמשכו מספר שנים, בהם שילמה חברת א.ד. בשיקים לחברת נוף קדומים, כמו כן קבל הנאשם עצמו תלושי שכר מהחברה במטרה להסוות את מעמדו בנוף קדומים והטבת שכר בצורת רכב איסוזו שנשכר עבורו. כל זאת לא בא לידי ביטוי בדו"חות השנתיים.

 

בדו"ח לשנת 1994 נרשם כי סך הכנסותיו היה 14,897 ₪, כאשר גם סכום זה אינו מתבסס על מסמך כלשהוא.

 

כמו כן לא הוגשו דו"חות לשנים 1995 ו- 1996 למרות שהוכח כי היו לנאשם הכנסות. שכירת הרכב ע"י חברת א.ד. נמשכה גם בשנים הללו, הוצאו חשבוניות למשפחת רוזנבלום ע"י חברת נוף קדומים אשר לא דווחו והועברו סכומים גם לנאשם עצמו באופן אישי ממשפחת רוזנבלום (ני/17 וני/18 מחודש דצמבר 1995 בסכום כולל של 6,204 ₪ לפקודת מאיר אבריל.

 

אף הסברו של הנאשם באשר לחשבוניות עם הלוגו השונה שבו שמו של הנאשם מתנוסס ולא שם החברה הינה עדות כבושה ללא הסבר מוצדק לכך.

 

באשר לאי הגשת דו"חות אישיים ע"י הנאשם (אישום שלישי) לשנים 1990-1996 - הנאשם הודה בעובדת אי ההגשה אך כפר באלמנט המרמה. בבית המשפט תרץ אי הגשת דו"חות בהיותו פושט רגל. לטענת המאשימה הוכח כי לנאשם היו הכנסות במשך שנים אלו ובאי הגשתם הנאשם התחמק מתשלום מס בשנים הרלבנטיות ואף מפירעון חובות העבר במסגרת הליכי פש"ר.

 

המאשימה מתייחסת לגירסת הנאשם לפיה שמר על המסמכים הרלבנטיים לצורך הגשת הדו"חות אך אלו אבדו. לטענת המדובר ב"עדות כבושה" שאין לייחס לה משקל, שכן בכל 7 ההודעות שהוגשו לבת המשפט (כשהאחרונה שבהן הינה מיום 1.3.98), הנאשם לא דיווח לחוקריו על אובדן מסמכים.

 

כן מתייחסת המאשימה לגרסת הנאשם כאילו בקש לסגור את תיק השומה כטענה שאינה נכונה לאור אמירותיו בהודעותיו בחקירה לאור עדות החוקר נחמיה יוסף לפיה הנאשם בקש לסגור את תיק השומה מאחר ואינו מתכוון לעסוק בתחום - טענה שהוכחה כלא נכונה לאור המשך התעסקותו של הנאשם בתחום הבניה.

 

המאשימה מציינת כי לאור הדו"חות שהוגשו נראה כי הנאשם ממשיך לא לדווח אמת.

 

המאשימה אף מבקשת לדחות את ניסיונו של הנאשם להציג את מחדליו באשר לחובותיו בתחום המס כעבירות טכניות גרידא. לטענתה, סקירת פעילותו העסקית של הנאשם מחזקת את הוכחת אלמנט הכוונה, תוך שימוש בשיטת פעולה של פתיחת תאגידים הנרשמים באופן פורמלי על שם אנשים אחרים. פעילות זו נועדה למטרה אחת והיא הרחקת עצמו מקשר כלשהוא עם פקיד השומה. העובדה כי אין מדובר בהצלחות עסקיות רציניות אינה מפחיתה מכוונת ההתחמקות שביסוד פעולותיו של הנאשם.

 

המאשימה מציינת כי בשנת 1995 מוקמת חברת מי תמר בע"מ כאשר שני בעלי מניותיה הם תושבים זרים בעלי דרכון רומני, המסמיכים מיד עם פתיחתה את הנאשם לפעול בשמה ולנהלה. המאשימה מפנה להודעה בחקירה מיום 1.3.98 ולצרופותיה. לטענתה הדבר מחזק את את שיטת הפעולה של הנאשם שהיא הימנעות מוחלטת מרישום במסמכים פורמליים. המאשימה אף מפנה להודעת הנאשם מיום 3.2.98 לפיה הופקדו כספים בחשבון של תמי צור, שהיו כספי החברה מי תמר.

 

המאשימה מפנה גם לעיסוקו העכשווי של הנאשם, הממשיך לנהל עסקים בחברה באילת שהוא אינו רשום כמנהלה, וזאת למרות הכחשותיו לפעילותו כמנהל ובשים לב לעובדה כי הוא מוסמך לחתום על חוזים.

 

המאשימה גורסת כי בניגוד לגרסתו בבית המשפט, אמר הנאשם בחקירה כי לא כל התקבולים נרשמו. לטענתה, גרסת הנאשם לפיה נאלץ להדפיס חשבוניות שונות עקב דרישת הלקוח הינה עדות כבושה, ויש להעדיף את גרסתו כפי שהוצגה בחקירה. מעבר לכך, שימוש בסדרות שונות של חשבוניות אינו מתיישב עם ניהול תקין של הנהלת חשבונות, בייחוד לאור העובדה כי תקבולים מסויימים לא נרשמו וחשבוניות מסויימות לא דווחו - גם ביחס לפרוייקט של משפחת גולדברג וגם ביחס לפרוייקט של רוזנבלום.

 

הנאשם גורס כי דיווח למע"מ לאורך כל התקופה ובגין כל התקבולים. המאשימה טוענת כי לא הומצאו אסמכתאות באשר לסכום המחזור אשר עד ההגנה, רואה החשבון שי בן שמואל, העיד לגביו. כן מפקפקת המאשימה (בסיכומיה בעמוד 24-25) בעדותו של רואה החשבון לעניין זה לאור הודעות הנאשם בחקירה העומדת בסתירה להן. המאשימה מפנה להודעה מיום 6.4.97. לגרסת המאשימה הוכח כי לא דיווחו דיווחים למע"מ, המע"מ לא שולם, ולכן סכום ההשמטה שיש לייחס לנאשם הוא 3,700,000 ₪.

 

באחרית טוענת המאשימה כי הנאשמים לא ניהלו מערכת חשבונות כמתחייב מן ההוראות, וזאת כחלק מדפוס הפעולה של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק ממס. לגבי חברת ערד הוכחה הפקדת שיק של חברת ערד לחשבונו הפרטי של הנאשם, לגבי חברת נוף קדומים ישנן דוגמאות רבות ביניהן סדרות שונות של חשבוניות, ואי דיווח על החשבוניות לעו"ד גולדברג. לטענת המאשימה הניהול הלא תקין התבטא לא רק בהשמטת תקבולים מספרים אלא גם באי רישום הוצאות בספרי החשבונות, דיווח כוזב על אי העסקת עובדים ואי ניכוי מס משכר עובדים.

 

 

הסנגוריה בסיכומיה, מבקשת לזכות את הנאשמים מכל אשמה או לחילופין לזכותם מעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה ולהרשיעם לכל היותר בעבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה (עבירת אי הגשת דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133 בלי סיבה מספקת).

 

המוטיב המלווה את סיכומי הסנגוריה הוא קיומו של "נתק" - "פער" (כהגדרתה) בין העובדות המתוארות בכתב האישום לבין מרכיבי העבירה, שמקורו בעובדה שישנו אישום ספציפי למחדלו של אי הגשת דוחות שנתיים - והוא אי הגשת דוחות במועד לפי סעיף 216(4) לפקודה. הסנגוריה טוענת כי רכיב הכוונה אינו מתקיים, שכן הנאשמים דיווחו לרשויות המע"מ, וכוונה לא הוכחה. כן טוענת הסנגוריה כי היה על המאשימה להראות לא רק הכנסה ומחזור אלא הכנסה חייבת המס, ורק אז ניתן היה לטעון להתחמקות ממס (ר' לעניין זה במצב המשפטי אשר יסוקר להלן).

 

מוטיב נוסף בסיכומי הסנגוריה הוא כי עצם הדיווח לרשויות המע"מ מאיין את כוונתו של הנאשם. הדיווח למע"מ אפשר לפקיד השומה להוציא לנאשמים שומות כמיטב השפיטה, אך הדבר לא נעשה.

 

הסנגוריה בחרה לצייר את הנאשם מאיר אבריל כ"דוגמה אומללה ומצערת לאדם שניסה בכל כוחו פעם אחר פעם להוציא את ראשו מ"הביצה" אך חזר ושקע שוב ושוב... ניסיונותיו לצאת מה"גיהנום"... הובילו בסופו של דבר למחדל של אי הגשת דוחות" (עמוד 4 לסיכומי הסנגוריה). הסנגוריה מתארת את הנאשם כאדם שלא רק שאין בו ערמומיות אלא הוא בור במידה מסויימת. הסנגוריה מתארת את פעילותו העסקית של הנאשם כשרשרת כשלונות פיננסיים - החל מקריסתו האישית, דרך קריסתה של חברת ערד וכלה בחברת נוף קדומים, הכל כמפורט בחלק העובדתי תוך שימת דגש על אילוציו של הנאשם. לגבי חברת נוף קדומים גורסת הסנגוריה כי "הנאשם, במצבו באותם ימים, חסר כל ונתון לחובות עצומים, קרס תחת אותו לחץ ונאלץ לשתף פעולה בעניין זה - יתכן שמנגנון זה אינו תקין כשלעצמו..." (עמוד 6 לסיכומי הסנגוריה).

 

לטענתה, העובדה כי בעלי המניות בחברת נוף קדומים היו שני רומנים עובדי ש.ה.ל תומכת בגרסת הנאשם באשר לסיבת הקמת החברה, ואין בה כדי להוכיח כוונה להתחמקות מתשלום מס. המנגנון היה החזקת עובדים של ש.ה.ל, תוך הוצאת חשבוניות בגובה הסכום ששולם לעובדים, מנגנון אשר נדון לקריסה מלכתחילה לאור קיומן של עלויות נוספות.

 

הסנגוריה מדגישה כי הנאשם הקפיד לדווח לרשויות המע"מ, ואף אסף ושמר את כל החומר הרלבנטי, מתוך שאיפה כי יגיע היום בו יוגשו הדוחות, ויהיה לו כסף לשלם לרו"ח, ולא ניתן לראות במעשיו כוונה להתחמק ממס.

 

הסנגוריה מפרטת את יסודות סעיף 220 לפקודה, וטוענת כי כתב האישום מהווה ניסיון לכפות מצב בכח על הסעיף. לטעמה, על המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי מחדלי הנאשמים נעשו תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה. העבירות לפי סעיף 220 הן עבירות תוצאתיות, ובמקרה דנן לא הוכח קיומו של מעשה פוזיטיבי אשר מטרתו להתחמק ממס תוך הוכחת ניסיון להוליך שולל את פקיד השומה (הסנגוריה מפנה לספרו של גיורא עמיר "עבירות מס" ולפסיקה). כן טועת הסנגוריה כי נדרשת מטרה של הקטנת נטל המס ותוצאה של הקטנתו.

 

הסנגוריה טוענת כי על המאשימה להוכיח גם האמצעים שננקטו ע"מ להשיג את המטרה, קרי - שימוש בכזב ומצב שיקרי. לכן אי דיווח כשלעצמו אינו יכול לבסס עבירה על סעיף 220 לפקודה. הסנגוריה טוענת כי הרכיב העובדתי של העבירה לא הוכח.

 

באשר לרכיב המחשבה הפלילית טוענת הסנגוריה כי לא ניתן ללמוד מאי הגשת דו"חות כוונה להתחמק ממס, זאת תוך הבחנה בין עבירת מחדל של אי הגשת דו"ח ועבירה של השמטה מדו"ח. לטענתה הפניות המאשימה לפסיקה בסיכומיה הינם לנסיבות עובדתיות שונות של השמטה ממנה ניתן ללמוד על כוונה, לעומת אי הגשה ממנה הכוונה לא נלמדת - ולא בדרך של מן הקל אל הכבד. הנאשם לא עשה כל מעשה פוזיטיבי ולא ניתן להצביע על נסיונות של הנאשם להסתיר את הכנסותיו, זאת מתוך איבחונה של הפסיקה אשר הגישה המאשימה.

 

הסנגוריה טוענת כי המאשימה לא הביאה ראיות לעניין ההתחמקות ממס ולא הביאה ראיות שיש בהן להראות הכנסה חייבת במס. לנאשמים לא היתה הכנסה חייבת, הם סבלו מהפסדים שהביאו לקריסתם המוחלטת, התגלגלו מעבודה לעבודה ללא סיום ולא גבו חובות. כן מציינת הסנגוריה כי מתח הרווחים בחברות קבלניות הינו נמוך מלכתחילה, ובהינתן חובות א.א. פלד והעבודה מול ש.ה.ל שדינה הפסד, נראה כי סעיף 220 אינו האישום המתאים. הסנגוריה טוענת כי אין מקום למחלוקת לפיה אין קשר בין "מחזור" ל"הכנסה חייבת", שכן הנאשמים ראו רק הפסדים. אין מדובר בהכנסות אשר נתן היה להסתירן או להתחמק ממס בגינן, אלא כל העניין הוא אי הגשת דוחות ללא כוונת התחמקות ממס.

 

הסנגוריה מציינת כי לחברות נוכה מס במקור, ולאור ההפסדים אפשר כי הנאשמים יהיו אף זכאים להחזר ממס הכנסה (למרות שלא הוכח כמה נוכה והאם ישנה יתרה לחברות ברשויות המס בפועל). על פי רו"ח שי בן שמואל הנאשמים דיווחו למע"מ על מחזור בסך של 3,251,572 ש"ח (לא כולל מע"מ) לפחות, וזאת על סמך נתונים שהתקבלו ממע"מ. לאור העמדת סכום ההעלמה ע"ס 3,700,000 ש"ח (כולל מע"מ), הרי שהדיווח למע"מ היה מלא, ולא מדובר במעשה הסתרת או העלמה. פקיד השומה יכול היה בנקל לברר את הכנסותיהם של הנאשמות.

 

על פי הסנגוריה, לאור קביעת סכום המחזור בהסכמה בין הצדדים, אין מקום לטענת המאשימה בהתייחס לחשבונית כזו או אחרת וכי מדובר בסכומים גבוהים יותר. לטענתה, המאשימה בחרה להציג מקרים פרטניים, אשר הובאו בחשבון בהסכמת הצדדים, וזאת כדי לבסס את יסוד הכוונה. אך לאור ההסכמה אין מקום לטעון כי מאחורי מחדלי הנאשמים יש כוונה כלשהיא, לכן יש להתעלם מהטענות הפרטניות של המאשימה. יתכן שהיה אי סדר מסויים באופן הוצאת החשבוניות והתקבולים דווחו באופן בלתי מסודר, בשל החוסר במזומנים ולא מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.

 

לטענת הסנגוריה מרכיב המע"מ אינו מהווה חלק מהכנסה, ולכן מחזור העסקאות עליו הסכימו הצדדים אינו כולל מע"מ.

 

בהתייחס לטענות המאשימה על הדוחות האישיים אשר הוגשו ע"י הנאשם אין זה מתפקידה של המאשימה להעלות טענות אלו לאור העובדה כי לא הגיע לתוצאת דו"ח שהיה הנאשם צריך להגיש. פקיד השומה הוא המוסמך לבדוק דוחות אלו ולהעלות השגות - אם ימצא לנכון. זאת בשים לב כי המאשימה אינה מביאה ראיות שהן מעבר לטרוניות. טענות לגבי הדו"ח צריכות להתברר במישור האזרחי במשרדי פקיד השומה ולא ע"י המאשימה, אשר אף לא אבחנה בין הכנסות החברות והכנסות היחיד.

 

כן טוענת הסנגוריה כי למרות שהנאשם פעל במסגרת חברת נוף קדומים לא היו לו הכנסות. על פעילות החברה הנאשם לא צריך לדווח בדוח האישי. לגבי השיק בסך 58,440 ₪, אין הפקדתו מעידה על הכנסה, לבטח לא הכנסה חייבת. ממשיכה הסנגוריה ומדגישה כי אין כל פסול בחברה שמקבלת שיק לפקודתה, מוציאה חשבונית והשיק מופקד בחשבון של אדם אחר - כל עוד נעשה הרישום המתאים בספרי החברה (!). הסנגוריה ממשיכה ושוללת  את טענות המאשימה מתוך אמירה כי ההכנסות לא הוכחו.

 

ביחס לטענת "עדות כבושה" של הנאשם - המקרים אינם עדות כבושה. לעניין איבוד המסמכים - הנאשם לא נשאל בחקירותיו לסיבת אי הגשת הדוחות לאותו היום אלא למועדים הרלבנטיים להגשתם. אף בהתייחס ללוגו השונה של החשבוניות שהוצאו למשפחת רוזנבלום לא נשאל הנאשם לסיבת הלוגו השונה אלא רק לגבי קיומן של שתי סדרות שונות.

 

באשר לסגירת התיק האישי של הנאשם, הנאשם בקש להסדיר תביעת חוב וזו אכן בוטלה (נ/9). התייחסות הנאשם לתיקו האישי, באופן טבעי, היתה בהקשר להוכחת החוב.

 

הסנגוריה מבקשת לא להסיק מהעובדה כי הנאשם לא היה רשום כבעל מניות או מנהל שימוש במרמה, ערמה או תחבולה. זאת משום שהסיבות שהביאו לאי רישום היו שונות לחלוטין. הנאשם לא חלק על היותו מנהל פעיל הן בחקירות והן בבית המשפט. הסיבה היתה, בין היתר, היותו של הנאשם פושט רגל, ומכח זאת אינו רשאי לייסד תאגיד או להיות בעל ענין בו. יתכן כי הנאשם פעל בניגוד להוראת פקודת פשיטת הרגל לאור הצורך הקיומי, אך לא בכך עסקינן. מכאן - לטענת הסנגוריה - לא ניתן לייחס לנאשם כוונה במזיד להתחמק ממס.

 

כן טוענת הסנגוריה כי המאשימה מנסה  לבנות הרשעה ע"ב עובדות זרות לכתב האישום, ביניהם חברת מי תמר, והפקדות לחשבונה של תמי צור שאין בינה לבין מי תמר קשר כלשהוא לטענתה.

 

באשר לאי ניהול פנקסי חשבונות כמתחייב מן ההוראות, ניתן לטענת הסנגוריה להפעיל הליכי ביקורות ושומות, אך לא ניתן לבסס בגין זאת בסיס לאישום בסעיף 220 לפקודה.

כן מציינת הסנגוריה כי כתב האישום אינו כולל סעיף אישום של אי תשלום מס שנוכה משכר עובדים (עבירה לפי סעיף 219 לפקודה), ולכן מתבקש בית המשפט להתעלם מטענות המאשימה לעניין זה, בנוסף עובדה כי לא הובאו ראיות לעניין זה.

 

באחרית מבקשת הסנגוריה להרשיע את הנאשמים לכל היותר בעבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה.

 

המצב המשפטי.

סעיף 220(5) הינו הוראת מאסף לכלל ההתנהגויות העברייניות אשר נעשות במזיד מתוך כוונה להתחמק מס ומפורטות בס"ק (1) - (4). יסודותיו של סעיף 220(5) מחייבים הוכחת מרמה, ערמה או תחבולה כיסוד פיזי וכוונת זדון להתחמק ממס כיסוד הנפשי.

 

עו"ד גיורא עמיר בספרו "עבירות מס" מהדורה רביעית, מסכם לעניין היסודות הנדרשים בהוכחת העבירה כדלהלן:

"כאשר המעשה או המחדל אינו נזכר במפורש בפריטים 1-4 של סעיף 220, אך יש בו משום מרמה, ערמה או תחבולה, הרי זהו מעשה פלילי, אפילו אין בידי התביעה ראיות על רישום כוזב בפנקסים, או השמטה מדו"ח, או מסירת אמרה כוזבת או מתן תשובה כוזבת. אם יכול בית המשפט להסיק מהנסיבות את קיומה של כוונת ההתחמקות ממס שהשימוש במרמה, בערמה או בתחבולה היה נגוע בה - הרי הוכחה העבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה."
(גיורא עמיר, "עבירות מס", בעמוד 494).

 

היסוד הנפשי:

בהסתמך על פסיקה עניפה, האלמנט הנפשי יוכח ע"י ראיות נסיבתיות, התנהגותו של הנאשם ומעשיו החיצוניים, בבחינת החוץ מעיד על תוכו. הפסיקה קבעה שישנן רשימת ראיות נסיבתיות אשר בתי המשפט מצאו אותן כמעידות על קיומה של כוונת זדון להתחמק ממס, אך זוהי אינה רשימה סגורה מעצם קיומם של מגוון רב של מעשים מהם על בית המשפט ללמוד את הכוונה.

 

למרות הסתייגותה של הסנגוריה מע"פ 502/73 שוורצברג נ' מ"י בשל קיומן של נסיבות שונות מענייננו, מצאתי לנכון להסתמך על העיקרון של השימוש בנסיבות חיצוניות להוכחת כוונה כפי שבא לידי ביטוי בפסד הדין, עיקרון אשר כשלעצמו אינו שנוי במחלוקת:

 

"דבר הנתון לליבו של אדם אין בדר"כ להוכיח אלא ע"פ ראיות נסיבתיות ע"פ התנהגות ומעשיו החיצוניים, וכי כיצד אפשר אחרת לבחון כליות ולב..."
(ע"פ 502/73 יהושוע שוורצברג נ' מ"י, פד"י כט (1) 202, בעמוד 206).

 

בתי המשפט, מתוך הצורך ללמוד על צפונותיו של אדם, ייחסו משקל רב לנסיבות האובייקטיביות כאינדיקציה לקיום הכוונה להתחמק ממס:

"המדינה חייבת, אמנם, לשכנע את בימ"ש בכוונת הנאשם שהיא אחד ממרכיבי העבירה, אך בדר"כ מראות הנסיבות האובייקטיביות מה היתה הכוונה... "
(ע"י 143/73 מ"י נ' זיידל, פד"י כח (2) 19).

 

כמו כן תלמד הכוונה הפלילית בין היתר מתוך התייחסות להגיון, לנסיון החיים, ולדרך ההתנהלות המקובלת של האדם, וכדברי כב' הש' פרוקצ'יה:

"ביסודו של דבר, בוחנים את הכוונה הפלילית כנגזרת ממשקלו הסגולי של נסיבות, תוך התחשבות בהיגיון ובניסיון החיים. אם התוצאה ההגיונית מאותן נסיבות מולידה מסקנה בדבר קיום כוונה והיא אינה נסתרת ע"י הסברים מניחים את הדעת, היא הופכת מנחה למציאות עובדתית - התנהגותית או מחשבתית." (ת"פ 55/96 מ"י נ' פרומדיקו בע"מ).

 

הכרעה

המאשימה הוכיחה את העובדות נשוא כתב האישום המבססות את יסודות העבירות בהן הואשמו הנאשמים. שוכנעתי מעל לכל ספק סביר בקיומן ובהיותן מבססות את יסודות העבירה.

 

מערכת העובדות שתוארה בכתב האישום ושהוכחו מבססות כל אחת כשלעצמה מעשה עבירה לפי הפקודה. אף שהנאשמים לא הואשמו בעבירות אלו, הרי שהוכחתן על רקע כך הסיבות מבססות הוכחה ביסודות העבירה של 220(5) לפקודה. כך לדוגמה הוכח אי ניהול פנקסים לפי ההוראות, אי הגשת דו"חות שנתיים, אי ניכוי מס משכרם של העובדים, השמטת הכנסה והכל כמפורט בחלק הכללי בכתב האישום.

 

על פי העובדות שהוכחו כדבעי - ובעיקר מן העובדות כפי שהוצגו ע"י הנאשם בעדותו בפני ובהודעותיו בחקירה - עולה מן הנסיבות כי מדובר במערכת אשר נועדה לערפל ולהטעות את שלטונות המס באשר לפעילותו העסקית של הנאשם. הנאשם מנסה לסבר את האוזן בהיות העבירות טכניות במהותן, אך שוכנעתי כי מדובר באפיזודות ארוגות היטב, במארג שנועד להסוות את פעילותו העיסקית של הנאשם בכלל ולהסוות את הכנסותיו בפרט. תוצאת ההסוואה ועצם הפעולה בדרך בה נקט הנאשם הינה הטעיית שלטונות המס בזדון ומתוך מטרה להתחמק מתשלום מס.

הנאשם יצר מצגים נקודתיים - ע"י גלגול חברות ויצירת מצב של "חברת עולה - חברה יורדת". זאת מתוך ניסיון שלא לקשור בין פעילותו, שלא ניתן יהיה לקשור בין העסקים והכספים שגלגל, ותוך התחמקות תחת מסווה של חברות אשר לכאורה אין לו שליטה פורמלית בהן. אך כפי שהוכח, הנאשם היה קשור בעבותות לשתי החברות הנאשמות בכתב האישום - ואלו לפחות - מתוך יצירת דרך פעולה שמטרתה התחמקות מהצהרה ודיווח על עיסוקו והכנסותיו האמיתיות.  

לא שוכנעתי לקבל את הטענה כי הנאשם התכוון להגיש את הדו"חות (לא שלו ולא של החברות) בזמן ההסמוך למועד חובת ההגשה או בכלל. הנאשם חיכה להתאוששות עיסקית אשר לא באה אל העולם, ובניתוח מצבו הפיננסי נראה כי התאוששות כזו עדיין רחוקה, ובכל זאת התאפשר לנאשם להגיש את הדו"חות עובר למתן עדותו בבית המשפט. שוכנעתי כי אילו לא היה הנאשם מנסה להתחמק מתשלום מס והיה ממלא חובותיו על פי חוק לרשויות המס, יכול היה להגיש את הדו"חות כנדרש - ולו כפי אף שהגישם כעת, וטענות של "סחרור כספי ואישי" לא צריכות היו לעמוד לו למכשול כפי שלא עמדו לו למכשול כעת.

 

עיקרי נימוקים.

הנאשם בענייננו לא כפר בעיקרי העובדות, אשר הוכחו גם בהסתמך על דברים שנאמרו על ידו במהלך עדותו. הנאשם הודה כי החברות - נאשמות 2 ו- 3 היו בניהולו, כן העיד הנאשם כי החובות - ומכאן שגם רווחים, הפסדים, החזרים וכל הקשור לתחום הפיננסי של החברות - היו שלו (לדוגמה: "אני הייתי ערב אישי והכל אוטומטית בא אלי..." עדות הנאשם בעמוד 9 שורה 22 לפרוטוקול). הנאשם אף אשר כי היתה לו זכות חתימה, וכי עבור הנאשמת 2 הגיש דו"ח לשנת המס 1989. מכאן שנהג בחברות אלו מנהג בעלים, זאת באופן שמעורבות בעלי המניות הרשומים היתה זניחה עד אפסית.

 

הקשר בין הנאשם והנאשמות 2 ו- 3 הינו קשר שאינו ניתן לניתוק, מבחינה פיננסית, ניהולית ותעסוקתית, ומכאן שהנאשם אחראי וחב בפלילים כלפי מעשיהן - זאת גם על פי תורת האורגנים וכעולה מסיכומי המאשימה לעניין חבותו של התאגיד ונושאי משרה בו.

יש לציין כי בנושא זה לא היתה מחלוקת עקרונית בין הצדדים - למרות שהמאשימה התעקשה להוכיח עובדות אלו חזור והוכח - וכי כתב האישום אינו כולל האשמה בגין אחריות מנהל, עבירה לפי סעיף 224א לפקודה.

 

בחינת יסודות העבירה:
יסודות העבירה של סעיף 220(5) לפקודה הינם שימוש במרמה, ערמה או תחבולה (היסוד הפיזי) במזיד, בכוונה להתחמק ממס (היסוד הנפשי).

 

האם התקיים היסוד הפיזי בענייננו?

על מנת לענות על שאלה זו יש לבחון ממה מורכבת הנוסחה "בכל מרמה, ערמה או תחבולה".

 

מדובר בנוסחה גמישה, אשר הגמישות מתבטאת בכך שבין המילים "בכל מרמה, ערמה או תחבולה" ישנו מרווח המאפשר קליטתן של התנהגויות שונות כל עוד עיקרן הטעיה או הסתרה, גם אם אפשר שימצא להם ביטוי אחר אשר אינו מופיע בנוסחה כגון בדיה, תכסיס או כזב. גישה זו באה לידי ביטוי בפסק הדין המנחה בבית המשפט הפדרלי בארה"ב Spies V. United States (מראה מקום: 317 u.s 492) אליו התייחסו הצדדים בסיכומיהם ועמיר בספרו (בעמוד 494), מהשימוש במילה "בכל מרמה, ערמה ותחבולה", וכן מעובדת היות סעיף 220(5) לפקודה סעיף סל שמטרתו לתפוס פעילות עבריינית שאפשר ותחמוק מסעיפי המשנה 220 (1) - (4).

 

ניתן אף לבחון את הנוסחה באופן פרשני דווקני, תוך פירוש מרכיביה:

המונח "מרמה" מבטא מעשה בדיה בלתי חוקי על פי חיקוקי המס. לגבי מהותו ניתן ללמוד מההגדרה בסעיף 414 לחוק העונשין: "מרמה - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".

 

המונח "ערמה" מבטא פעולות שיש בהן תחכום ביחס לפעולות המרמה. כדברי כב' השופטת אופיר בתפ 494/94 (מ"י נ' אלידר): "העורמה, שהיא תכונתו של השועל, היא תבנית התנהגותית המבוססת על תכסיס, על הסתרת הכוונות האמיתיות, ועל תיחכום להרע". ר' לעניין זה גם את ניתוח סוגיית הערמה במסגרת תכנון מס ועסקאות מלאכותיות בע"פ פרומדיקו (ע"פ 1182/99, ע"פ 1493/99, ע"פ 2606/99 אליהו הורוביץ, פרומדיקו בע"מ ואחרים נ' מ"י מעמוד 133 ואילך).

 

המונח "תחבולה" , כדברי עו"ד עמיר בספרו: "היא תכסיס, אמצעי מחושב, עצה מחוכמת, קומבינציה... אחיזת עיניים, אסטרטגיה, מזימה, מחשבת זדון, קומבינציה, קונץ, תכסיסנות ותרגיל". (עמוד 495).
וכן: "בדיה שמטרתה הונאה או הטעיה, מצג שווא שבו משתמש אדם או אנשים על מנת להונות או להטעות את אלה שהמצב האמיתי אינו נהיר להם. על מנת לקיים תחבולה שאליה מתכוון סעיף 220(5), לפחות אחד מהמרכיבים בה חייב להיות כוזב, כאשר העושה או הטוען אותו יודע על דבר הכזב שבו ומשתמש בו על מנת שפקיד השומה יעשה את מלאכת השומה, תוך מתן אמון במצב עובדתי שקרי המוצג באמצעות התחבולה כמצב אמיתי" (עמיר בעמוד 496).

שלושת המושגים, מרמה, ערמה ותחבולה, הינם מושגים משיקים ומשלימים. על פי התזאורוס כל אחד מהמונחים כולל בתוכו את שני האחרים. הקונוטציה של השכל הישר ולשון בני האדם יוצרת הבדל לפיו התחבולה אינה תמיד ובהכרח בעלת הקשרים פליליים, והיא יכולה לכלול גם תכסיסנות שאינה שלילית. זאת לעומת המונחים מרמה וערמה, אשר הפליליות והשליליות מובנית בהם (ר' "מילה במילה" מאת איתן אבניאון, המובא גם ע"י גיורא עמיר).

 

בין כך ובין כך - בין אם נבחן את הנוסחה "מרמה, ערמה או תחבולה" באופן מרחיב או דווקני, נכנסים מעשיו הנאשם בגדרה של הנוסחה, ומתקיימים במעשיו היסודות הפיזיים הנדרשים בעבירה לפי 220(5) לפקודה.

 

הנאשם עסק בעסקי הבניה וגלגל סכומי כסף לא מבוטלים (הסכמת הצדדים העמידה את סכום ההעלמה על 3,700,000 ₪). הנאשם הערים על רשויות המס בכך שלא ייחס את הפעולות העיסקיות לעצמו, אלא יצר מצג עובדתי פיקטיבי, מתוך ידיעה כי מצג זה איננו אמת, על ידי הקמת חברות בבעלות "אנשי קש". בכך ניתן לראות במעשיו מעשי תחבולה העולה כדי מרמה כלפי רשויות מס הכנסה.

הנאשם השתמש בהתנהגות תכסיסנית בכך שהעמיד את הפועלים הרומנים כ"חומת מגן" בפני רשויות המס. כבר בהקמת החברות השתמש הנאשם בתכסיסנות והסתיר את כוונותיו האמיתיות לנהל ולפעול כבעלים בחברות אלו, ובכך ניתן לראות במעשיו ערמה. כלל הפעולות מצביעות על הטעייתן של רשויות המס - באי הגשת דו"חות אישיים במשך תקופה ארוכה (1990 - 1996) ודו"חות הנאשמות 2 ו- 3, וזאת למרות שעל פי עדות הנאשם כל החומר נמצא בידיו - או לפחות היה בידיו עד שנגנב לטענתו בשנת 97'. ההטעיה חבלה באינטרס הציבור בגביית מס אמת, חיבלה באפשרות המדינה לתכנן תכנון פיסקלי ולגבותו (ובכלל זה החזרים אם היו נדרשים). פעולותיו אף מהוות חבלה במנגנון פשיטת הרגל. פעולות הנאשם נכנסות לגדר מרמה.

 

כמובן, שדי בהוכחת אחד מרכיבי הנוסחה בלבד, ומכיוון ששוכנעתי כי מעשי הנאשם הינם תחבולה לפחות, אין ספק בדבר התקיימותם של יסודות העבירה הפיזיים.

ראוי להדגיש כי הצלחתה של הערמה, המרמה או התחבולה אינה יסוד בעבירה זו - זאת בניגוד לניתוחה של הסנגוריה. די בעובדה כי הנאשם פעל בכיוון השגת תוצאה, גם אם זו לא הושגה בפועל, קרי בסוף לא היה חיוב במס. (ר' גם עמיר בספרו בעמודים 494 ואילך).

 

האם התקיים היסוד הנפשי בענייננו?

 

עיקר המחלוקת בתיק, כפי שעולה מהסכמת הצדדים, היא קיומו של היסוד הנפשי הנדרש.

 

הנאשמים חולקים לעניין הכוונה הפלילית המיוחסת להם, וטוענים כי ממעשי הנאשמים לא ניתן ללמוד כוונה כזו (בשים לב כי נאשמות 2 ו- 3 הן חברות והכוונה הפלילית של הנאשם 1 היא הרלבנטית לענייננו). לדידה של הסנגוריה, העובדות שהוכחו לא מצביעות על קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת של כוונה מיוחדת וזאת משום שרמת המודעות הנדרשת היא ברמה של כוונה או זדון הדורש סוג של פעילות מכוונת מתוחכמת ומתוכננת מצד הנאשם, ואילו הנאשם במקרה דנן התכוון לאורך כל התקופה הרלבנטית להגיש ולשלם את הדו"חות, אלא שהמתין לשעת כושר - אשר לא הגיעה אלא יום לפני עדותו בבית המשפט - וזאת מסיבות פיננסיות ואישיות בעיקרן.

 

שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי מעשי הנאשם, מאיר אבריל, כוונו מתוך זדון ובשאיפה להתחמק מתשלום מס. ממצא זה מתבסס על מדדים אובייקטיבים המעידים על המצב הנפשי הסובייקטיבי של הנאשם, ומתוך נסיבות החיים וההגיון, כפי שיפורטו בעיקריהם להלן:

 

נקודת המוצא היא העובדה כי הנאשם אינו בתחילת דרכו העסקית, אלא מי שעל פי עדותו עסק בעסקי הבניה במשך כל חייו הבוגרים (ר' עדותו בעמוד 7 לפרוטוקול). כעוסק בקיא (גם אם לא מצליח במיוחד) חזקה היא כי בידיעתו הסובייקטיבית ישנו מכלול של ידיעות רלבנטיות - ידיעות באשר לחובה להגיש דו"חות לרשויות המס, ידיעות באשר לחובה ולאופן תשלום המע"מ, ידיעות באשר לעבודה וליזמות בבניין, ועוד כהנה וכהנה ידיעות אשר נפלאות מבית משפט זה והן מצויות בידי בעלי המקצוע.

 

הנאשם בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה מצוי במעמד של פושט רגל, מעמד מיוחד המקנה לו הגנה מפני נושים מחד אך מחייבו מאידך לעבוד תחת עינו של כונס הנכסים ומתוך מגמה לשלם את חובותיו. הנאשם בענייננו העיד כי היה מודע למעמדו כפושט רגל, וזו הסיבה שלא השתתף בהקמת חברת ערד באופן פורמלי: "בהתחלה לא הייתי מודע למעמדי ולהשלכות מעמדי כפושט רגל אך אח"כ כן, בתקופה שהוקמה חב' ערד נאות הנגב הייתי מודע ולכן לא השתתפתי בהקמתה" שורות 19-20 בעמוד 8 לפרוטוקול.

זאת בניגוד לחוסר הידיעה ביחס ליכולתו לפעול כמנהל בחברת ערד:
"ש. בשנים 90-29 - נכון שהיית מנהל בחברת ערד נאות הנגב?

 ת. נכון, אך זה מחוסר ידיעה שאסור היה לי." (עמוד 16 שורות 3-4 לפרוטוקול).

נראה כי הנאשם משתמש בידיעתו על פי צרכיו. הנאשם מעוניין לעבוד בענף הבניה, שואף לנסוק מעלה במקום לעבוד כשכיר ולהתקדם בצעדים מדודים, ולכן בוחר לעבוד כמנהל וכבעלים אך להסתתר מהרשויות ע"י נקיטת אמצעי הסוואה. לא שוכנעתי באשר לטענות דוגמת "לא ידעתי" כפי שמודגם לעיל. שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי הנאשם היה מודע למשמעות מעשיו ולמשמעות פעולותיו, אלא שהשתמש בידיעה זו לתועלתו שאינה מתיישבת עם אינטרס רשויות המס.

חברת נוף קדומים מתוארת כ"מנגנון שנדון לקריסה מלכתחילה" (עמוד 7 לסיכומי הסנגוריה). לאור ניסיונו הרב של הנאשם וכוונותיו "לנסוק" אין זה סביר כי יבחר מלכתחילה להתעסק במנגנון עסקי כושל מסוג זה, אלא אם המנגנון מאפשר לו להשיג דבר מסויים אשר הנאשם חפץ ביקרו. הדבר הוא ניהול עסק תוך יכולת להסתיר הכנסות דרכו, קבלת כספים ללא חשש מעיקולם ומגילוים לכונס, דרך חברה שאין לו קשר אליה, וגלגול כספים ע"מ ליצור רווחים ואולי אף לשלם חובות קודמים. הנאשם חפש דרך לפעול כך שיוכל להישאר "מאחורי הקלעים" מבחינת רשויות המס, ולכן פעל ועסק - או כגרסתו "נכנע ללחצים" - דרך חברת נוף קדומים. גם אם נקט בפעולותיו מתוך לחצים או דרישות מגופים אחרים עימם היה לו קשר, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות (השווה: רע"פ 4844/00 פד"י נו(2) 37).

 

יצויין כי הימנעות מלקיים את חובותיו על פי חוקי המס של הנישום מעטמים הקשורים בקושי כלכלי, יהא חמור ככל שיהא, אף אם יביא הדבר לקריסתו, אינם מהווים הגנה והצדק למעשה העבירה, ואינם מחסום מפני הרשעה בהתקיים הפרות אלה. (השווה: רע"פ 4844/00, פד"י נו(2) 37).

 

פעולות התחבולה והמרמה באות לידי ביטוי בנקיטת אמצעי הסוואה. אמצעי ההסוואה מתגלים בהשוואה בין המציאות בפועל והמציאות הפורמלית כלפי הרשויות.

 

במציאות שבפועל, הנאשם פועל דרך חברות באופן שנוצרת זהות אינטרסים בינו לבין החברה. בחברת ערד נאות הנגב זהות האינטרסים כמעט מוחלטת: חובות החברה הם חובותיו והוא ערב להם אישית (ר' עמוד 9 שורות 22-23 לפרוטוקול ועדות עו"ד גולדברג אשר ייצג אותו בהליך הבוררות מול חברת א.א. פלד), וקריסתה היא קריסתו.

בחברת נוף קדומים זהות האינטרסים באה לידי ביטוי צורני בהוצאת חשבוניות אשר שמו של הנאשם מתנוסס באותיות קידוש לבנה "מאיר אבריל פרוייקטיים לבניה" ומתחת לקו הכותרת ובאותיות קטנות משמעותית הודפס "נוף קדומים בע"מ". גם עבודות הבניה אשר קיבלה על עצמה חברת נוף קדומים היו כתוצאה מהיכרות של הנאשם: העבודה אצל עו"ד גולדברג התקבלה בעקבות "הכרות עימו כעו"ד" (עדות גולדברג בעמוד 1 שורה 11 לפרוטוקול), לא נבדקו הצעות מחיר אחרות והעבודה נמסרה לו "משום שרציתי לעזור לו ולא בגלל שהוא קבלן הכי טוב" (עדות גולדברג בעמוד 4 לפרוטוקול שורה 21).
גם את העבודה עם חברת צ.ו.ב.א ומנהלה ציון בכור קבל הנאשם בזכות היכרות וחוב קודם עם שותפו של ציון בכור אבי וקס (עדות ציון בכור בעמוד 11 לפרוטוקול), שוב בשל אינטרסים שאינם ישירים ליכולתה של חברת נוף קדומים כקבלן מבצע.

 

ואילו כלפי חוץ אין בין הנאשם והחברות כל קשר - לא ניתן לקשור את הנאשם להקמתן וזאת בגין הצבת אנשי קש, לא ניתן לקשור את הנאשם לניהולן שכן לא נרשם כמנהל ברישומי רשם החברות, ולא ניתן לעקוב אחר הכנסות הנאשם מחברות אלו. זאת משום שגם החברות וגם הנאשם באופן אישי לא הגישו דו"חות. להפך - הנאשם דואג ליצירת כיסוי כלפי הרשויות - הוא מקבל משכורות: בתקופה מסויימת מקבל משכורות מחברת ש.ה.ל (בשנת 1992 לפחות) ובתקופה אחרת מקבל משכורות מחברת א.ד. בתי עץ (שבדיה) כך שמשכורתו יורדת מהסכומים שחברת א.ד. משלמת לחברת נוף קדומים ועל חשבונה.

 

בכך שלא הגיש הנאשם דו"חות שנתיים לא יכלו רשויות המס לזהותו כמנהל, למסותו בהתאם להכנסותיו, ולמסות את החברות. כאשר יש לנאשם הכנסה מעסק אשר אינו רשום על שמו, אינו מקושר אליו פורמלית (אף לא באמצעות תלושי משכורת), הרישום על שם אנשי קש אשר יחשבו כבעלים של העסק מבחינת רשויות המס הינו רישום לקוי בלשון המעטה. הרישום הלקוי יכול להעיד בנסיבות אחרות על הסתרת מקור הכנסה, ובנסיבותינו יש בו כדי להעיד על כוונתו של הנאשם להתחמק ממס.

הנאשם אף פעל בדרך של הסתרת הכנסה בפועל. המאשימה הוכיחה כי במקרים מסויימים הגיעו כספים לחשבון הבנק הפרטי של הנאשם למרות שאלו נרשמו לפקודת העסק והיו הכנסות של העסק. הנאשם אינו מכחיש ואף מאשר שהשתמש בחשבונו הפרטי לצרכיו ולצרכי החברה, לדבריו בשל היותה מוגבלת. כך הסתיר הנאשם את הכנסות החברה, ואף הסתיר מעיני רשויות המס את הכנסותיו הוא, שהרי פורמלית אמור היה להיות בפונקציה של מקבל משכורת. בכך גם טשטש את הכנסותיו ואת מקורותיו לצורך מעמדו כפושט רגל בו היה נתון.

עובדה נוספת המעידה על הסתרת הכנסות הינה קבלת רכב לשימוש אישי, כאשר הרכב הוחכר ע"י אחר לטובתו ותמורת עבודה שבצעה החברה. הנאשם בעניננו החזיק ברכב, אשר חברת א.ד. חתומה עליו כחוכרת, והתשלום בין דמי החכירה ירד מתקבוליה של חברת נוף קדומים בעבור עבודה. לא ניתן לקבל את טענת הנאשם כי מדובר בניהול לא תקין גרידא או כל טענה טכנית, אלא עסקינן בהסתרה מכוונת מרשויות המס.

 

עצם אי הגשת הדוחות בתקופה כל כך ממושכת כשהחומר היה מצוי בידי הנאשם לטענתו, ובשים לב לסכומים הגבוהים אשר גלגל הנאשם מעידה על השתמטות שיטתית ומכוונת. אורך הזמן, ההשתמטות המקבילה של הנאשם כיחיד ושל החברות אשר הנאשם היה מעורב בהן, ורציפות האירועים מעידה על כוונה מיוחדת בניגוד לאי הגשת דוחות נקודתית.

 

אף לא שוכנעתי כי הנאשם שמר את כל הנתונים ומסמכים הרלבנטיים לצורך הגשת הדוחות, וזאת הן על פי הדוחות אשר הוגשו וצרופותיהם הדלות, והן לאור דחיית הטענה בדבר גניבת המסמכים. אין לייחס לחלק זה בעדותו של הנאשם משקל כלשהוא, שהרי יכל הנאשם להמציא מן המשטרה אישור לגבי האירוע (בייחוד לאור העובדה כי בעדותו זכר הנאשם את מספר האירוע תוך ציון שני מספרים אפשריים). אי הבאת ראיה חיצונית פועלת לרעת הנאשם, ואינה מאפשרת לבסס ממצא כלשהוא מדבריו, תוך השמטת הקרקע תחת טענתו באשר לגניבה. לטעמי, בין אם שמר את החומר במטרה להגישו בשלב של התאוששות - שלב אשר הנאשם לא הגיע אליו - ובין אם לא שמר אותו - אך הצליח להגיש דו"חות למרות שעדיין לא התאושש - מצביע על אי הגשת הדו"חות בזמנים הרלבנטיים מתוך כוונה להעלם מעינם של רשויות מס הכנסה בכלל ולהעלים הכנסות ספציפיות בפרט, הכנסות אשר עולות כדי 3,700,000 ₪.

באשר לטענת הסנגוריה לעניין הדיווח למע"מ:

מוטיב עיקרי בגרסת הסנגוריה שפורטה לעיל הינו כי עצם הדיווח למע"מ מוכיח כי מאחורי מעשיו של הנאשם לא היתה כוונה והעלים את הכנסותיו ואת המס, וכי בידי פקיד השומה היתה אפשרות להוציא לנאשם שומות כמיטב השפיטה על בסיס המחזור שדווח למע"מ.

 

טענה זו יש לדחות, בין היתר משני טעמים עיקריים:

הראשון, הוא כי הנאשם הגיש ושלם את המע"מ של הנאשמות, אך לנאשמות אין קשר פורמלי לנאשם כאדם פרטי. מדיווחי המע"מ של הנאשמות לא ניתן ללמוד על הכנסותיו של הנאשם לצורך דוח"ותיו האישיים, שהרי רשויות המס אינן מיודעות באפן פורמלי כי הוא מנהלן בפועל. בכך שיטת ההסוואה שנקט הנאשם כלפי הרשויות בכלל ורשם החברות ביניהן וכלפי רשויות המס בפרט - מאיינות את טענתו כאילו יכל פקיד השומה לשום את הכנסותיו האישיות. לא רק שמס הכנסה לא יכלו לקשור בין הנאשם והחברות, אלא שהנאשם פעל על מנת שהקשר הזה לא יוודע.

 

השני, המתייחס בעיקר לחברות אשר דיווחו למע"מ, הוא כי ישנה בחוק חובת דיווח לכל אחת מהרשויות בנפרד. דיווח לאחת מרשויות המס אינו פוטר את חובת הדיווח לרשות אחרת, ואין להסתמך על דיווח הדדי. הסנגוריה טוענת כי פקיד השומה יכול היה להוציא שומה כמיטב השפיטה על פי הדיווחים למע"מ, אך לא הביאה נציג ממס הכנסה להעיד כי הוצאת שומה באופן זה מחוייבת, אפשרית או נעשית בפועל במקרים דוגמת המקרה שלפנינו. כידוע, הימנעות נאשם מלהביא עדים שיוכיחו טענתו, תשמש לרעתו.

 

לכן לא ניתן להסיק כי עצם דיווחן של החברות למע"מ מהווה טענת הגנה מסוג זה או אחר ביחס למי מהנאשמים.

 

לעניין זה ראה גם תפ 3921/97 (שלום ב"ש) - הכרעת דינה של כב' הש' ברנע.

 

הכרעת סכום ההכנסות על פי כתב האישום:

סוגיה נוספת אשר הושארה להכרעת בית המשפט על פי הסכמת הצדדים הינה האם סכום המחזור עליו הוסכם בגובה 3,700,000 ₪ אשר הושמט מגלם בתוכו את סכום המע"מ.

המאשימה טוענת כי אין לראיות ההגנה כאילו שולם המע"מ משקל ממשי. המאשימה בסיכומיה מפנה להודעות הנאשם בחקירה וטוענת כי לא העביר את כל סכומי המע"מ ולכן לא ניתן להסתמך על עדותו של רו"ח שי בן שמואל לעניין החוב למע"מ.

 

הסנגוריה טוענת כי מרכיב המע"מ אינו מהווה חלק מהכנסה. הדיווחים למע"מ הם על פי מחזור, ובתוספת מרכיב המע"מ לסכום שדווח למע"מ (3,251,572 ₪) יוצא כי הנאשמים דיווחו על למעלה מ- 3,800,000 ₪ (כולל מע"מ) - סכום העולה על סכום ההסכמה.

 

לעניין זה מקובלת עלי טענת הסנגוריה. עדותו של רו"ח שי בן שמואל לא נסתרה עובדתית ע"י המאשימה, שכן הודעות הנאשם בחקירה לא פירטו בסכומים מספריים את ההעלמה, אשר אינה נסתרת מעדותו של רואה החשבון. שוכנעתי להסתמך על עדותו של דו"ח שי בן שמואל בכלל עדותו ובאומרו: "ה- 3,700,000 ₪ הוא מחזור כולל מע"מ, הסכום של 3,200,000 ₪ בקירוב הוא סכום לא כולל מע"מ" (עמוד 27 לפרוטוקול).

 

סופו של דבר, הנאשמים 1, 2 ו- 3 מורשעים בעבירות המפורטות להלן:

 

נאשמים 1 ו- 2: שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, עבירה על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה - על פי סעיפי האישום הראשון אשר הוכחו כדבעי.

 

נאשמים 1 ו- 3: שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, עבירה על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה - על פי סעיפי האישום השני אשר הוכחו כדבעי.

 

נאשם 1 - שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, 7 עבירות על סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה בגין אי הגשת דו"חות אישיים לשנים 1990 - 1996 - על פי סעיפי האישום השלישי אשר הוכחו כדבעי.

 

 

 

 

ראיות וטיעונים לעונש ליום 8.7.02  שעה 09:00.

 

 

ניתנה היום ו' בתמוז, תשס"ב (16 ביוני 2002) במעמד הצדדים.

 

                                                                                

 

 

3