בתי
המשפט
|
בשא016003/01 |
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו |
||
|
בתיק עיקרי: עמה 001127/01 |
|||
|
14/10/02 |
תאריך: |
כבוד השופטת ב. אופיר-תום |
בפני: |
|
|
בעניין: |
|
|
המבקשת |
ע"י ב"כ עו"ד גסלר |
|
|
|
נגד |
|
|
|
|
|
|
המשיב |
ע"י ב"כ עו"ד יעל ורבה-זלינגר |
|
החלטה
1. זוהי בקשה לקבלת
הערעור על הסף בשל התישנות הצווים אשר הוצאו על ידי המשיב לשנים 1997 – 1998, לאחר
התקופה שנקצבה לו בפקודה. לטענת המבקשת, דין הצווים לביטול עקב כך.
אומר מיד,
כי אינני רואה להכנס לעומקם של כל הטיעונים המשפטיים שהביאו שני הצדדים בפני בנושא
זה, שכן, אלה כבר נדונו וחזרו ונדונו בערכאותיו השונות של בית המשפט, והוכרעו.
בתמצית
הדברים אומר, כי בדיון מסוג זה הסובב סביב מועדי הצווים המותקפים, לא שאלת מועד
שיגורם של הצווים אל הנישום וקבלתם בידיו היא העומדת לדיון, אלא מועד הוצאתם בלבד,
שרק אליו התיחס המחוקק בסעיף 152 לפקודה (ר', דיון בעמ"ה 1070/00 מיכאל
דוידוב נ' פקיד שומה גוש דן) (טרם פורסם). זו לשון הסעיף:
"(א) מקום שהנישום המשיג על השומה שנערכה לו בא
לידי הסכם עם פקיד השומה על הסכום שעליו הוא צריך להיות נישום, תתוקן השומה לפי זה
ותומצא לנישום הודעה על המס שעליו לשלם.
(ב)
לא הושג הסכם, יקבע פקיד השומה את המס בצו שבכתב, ורשאי הוא לקיים בו את
השומה, להגדילה או להפחיתה.
אם תוך שנה מיום שהוגשה הודעת השגה לא הושג הסכם כאמור
בסעיף קטן (א), ולא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לפי סעיף קטן (ב), יראו את ההשגה
כאילו התקבלה...".
פשיטא,
הגבלת הזמן בחוק אין עניינה במועד הגעת הצו לידי הנישום, אלא במועד עשייתו.
ודוק, מועד
הוצאת הצו על פי ההלכה הפסוקה, הוא המועד בו הפעיל פקיד השומה את שיקול דעתו בענין
ההשגה שהגיש לו הנישום, בהחליטו להוציא הצו (ר', ע"א 568/78 פקיד שומה נ'
יצחק ביר (פד"י לג(3) 735). ביסודו, כמו מודיע הצו על נקודת הסיום של
המחלוקת בין הנישום ובין פקיד השומה, שמכאן ואילך מובא הסכסוך לבית המשפט, אם
וכאשר מחליט הנישום לערער עליו (לענין זה ר', עמ"ה 12/98 הרפז נ' פ"ש
חיפה, מסים יג/4 ה-262).
2. בעניננו, טוענת המבקשת לאיחור
בהוצאת הצו רק בחצי פה. למעשה, מודה בא כוחה המלומד כי אין ביכולתו לקבוע מועד
אלטרנטיבי שבו הוצא הצו בפועל אליבא דידו (סע' 22-23 לסיכומיו).
מה שטוען
הפרקליט המלומד הוא, כי מידת ההיגיון הוא אשר מכתיבה ההנחה כי הצו הוצא בסמוך
למועד שיגורו אל המבקשת, שאם לא כן, מה היה לו לפקיד השומה לעכבו אצלו?
על כורחך
אתה אומר, כך ב"כ המבקשת בעניננו, כי משנשלח הצו אל המבקשת חודשיים וחצי לאחר
תום תקופת ההתישנות, יש להסיק כי גם הוצאת הצו התרחשה באיחור כאמור, ומכאן, הדרישה
לביטולו על הסף.
3. טיעון זה, גם אילו נתקבל על דעתי,
לא היה בו בעיני כדי להציב בסיס ראייתי מוצק כנדרש, לטענת האיחור ולדרישת הביטול
על הסף. והרי, אפשר בהחלט שאותו היגיון פשוט לכאורה עליו בנה ב"כ המבקשת
טיעונו זה, לא פעל במקרה המסוים העומד לדיון, אם עקב תקלה שארעה במשרדי המשיב לגבי
משלוח הצו שהוצא כדין, כפי הנטען בעניננו, ואם עקב רשלנות מצד הפקיד המטפל בשליחתו אל הנישום.
מתצהירו של
המפקח מר אלי נאווי ומעדותו בבית המשפט עולה, כי הוא זה אשר הוציא את הצווים נשוא
המחלוקת, וכי עשה כן ביום 7.2.01; מועד שנפל לכל הדעות בתוך התקופה הקובעת. מה לו
אם כן לב"כ המבקשת כי יעתור לביטולם?
נסיונותיו
של ב"כ המבקשת לקעקע דבריו של המפקח, ולהעמידם כאילו היו הם דברים שאין אמת
בהם, לא צלחו בעיני. וכי על איזה
בסיס ראייתי אוכל לקבוע שכך? לא זו בלבד שדבריו של המפקח, שנאמנו עלי, גובו
במסמכים שיצאו מתחת ידיו בתאריך האמור (ר', צרופות א1 וא2 לתצהירו) אלא ששום ראיה
לא הוגשה מטעם ב"כ המבקשת,
להפרכתם. עו"ד גסלר לא הצביע בפני על שום מועד אלטרנטיבי להוצאת הצו, ולבד
מספקולציות והנחות בעלמא, לא היה בידיו דבר להוכיח, כפי שנדרש היה על פי כללי
הראיות, כי הצו לא הוצא במועד שנרשם על גבו.
בנסיבות
אלה, אין לי אלא לקבל טענת בא כחו המלומד של המשיב, עו"ד ליס, לפיה הוצאו
הצווים בתוך התקופה שנקבעה להם בפקודה, כמו גם הטענה כי אי שיגורם אל המבקשת
אלא כעבור כחודשיים וחצי מיום
הוצאתם, נבע מתקלה משרדית (ר', 12 לסיכומי המשיב).
די למעשה
באמור עד כאן, כדי לדחות טענת ההתישנות שהועלתה על ידי המבקשת, מבלי גיבוי בראיות.
4. דא עקא,
שאין ב"כ המבקשת מסתפק בתקיפת המשיב בנושא זה הכרוך בשאלת מועד הוצאת הצו בלבד. בהיות שאלת מועד
ההוצאה מוטל כנראה בספק גם בעיניו, כמסתבר מן האמור, מעלה ב"כ המבקשת
בסיכומיו, וביתר שאת בתשובתו לסיכומי המשיב, טענה נוספת שעניינה מועד המשלוח של
הצווים אל המבקשת, שבעיניו הוא מהווה "אלמנט קריטי במיוחד".
בהיסמכו על
קובץ ההנחיות הפנימיות של רשות המס, הוא החב"ק שצורף לסיכומיו, טוען
עו"ד גסלר, כי עצם הנקיטה בלשון "הוצאת הצו" בכתובים, להבדיל מ"מתן" הצו או
כל כיוצא בזה, מצביעה על התיחסות המחוקק לא רק אל מועד עשייתו אלא גם אל מועד
הוצאתו מידיו ושיגורו אל הנישום. כך יש לקבוע אליבא דידו, גם על פי כללי המינהל
התקין, המחייבים את המשיב בציות להנחיותיו הוא, מחד גיסא, ולעמידה בכללי ההגינות
האלמנטריים הנדרשים מן הרשות במגעיה עם האזרח, מאידך גיסא.
ציפייתו של
ב"כ המבקשת מבית המשפט היא איפוא, שילמד את המשיב לקח על אי עמידתו בדרישות
אלה, וזאת, על ידי ביטול השומה שהוציא, מבלי שיגורו אל הנישום בזמן סביר.
5. אינני רואה עין בעין עם ב"כ
המבקשת בענין זה, הגם שהצדק עימו כמובן כי ככלל ראוי "הנישום הקטן"
להגנה בכל התיצבות אל מול "השלטון רב היכולת", לה הוא נדרש. והרי, גם
המחוקק שראה לקבוע תקופות התישנות לפעולות להן נדרש פקיד השומה במסגרת ההליך
השומתי, מתוך שאיפה להקל עם הנישום על ידי קיצור מצבים של אי וודאות ככל האפשר, לא
מצא להגביל את תקופת שיגורו של הצו אליו, כפי שמצא להגביל את תקופת הוצאתו של הצו
בפועל.
אכן, קשה
לכאורה להבין הבחנה זו בין שתי פעולותיה של הרשות, להוציא אולי, ההיגיון הנעוץ
בעובדה שאין כל מניעה בפני הנישום המבקש לדעת מה גורל השגתו, לפנות אל פקיד השומה
בכל עת ולדרוש מידע עליה. כך, בתוך תקופת ההתישנות, ויותר מכך, לאחר שחלפה תקופה
זו, שאז זכאי הוא לקבל הצו שהוצאתו כבר היתה מחוייבת בדין, ואם לא הוצא, הרי הוא
ממילא חסר תוקף.
הווה אומר,
עצם הוצאת הצו בתוך השנה שנקצבה להוצאתו, מעמידה בפני הנישום המבקש לדעת גורל
השגתו, אפשרות לקבל הצו, וכך, גם אם לא שוגר לכתובתו על ידי פקיד השומה. אולי
מכאן, שתיקת המחוקק בענין מועד שיגור הצו אל הנישום, לעומת דברו המפורש בענין מועד
הוצאתו.
ודוק, אין
באמור כדי לרמז על כך שיכול איש הרשות לעכב בידיו כדרך שיגרה, שליחת הצו שהוצא
במועד, אל הנישום. עיכוב שכזה אינו יכול להתיישב עם סידרי מינהל תקינים, המחייבים
הודעה מיידית לנישום על כל הודעה גורלית שיש בה כדי להשפיע על מצבו. כל שיש בנאמר,
הוא, כי אפשר והרציונל לאי קביעת תקופת התישנות לענין שיגור הצווים אל הנישום,
נעוץ ביכולתו לקבלם בדרך אחרת, כולל, פנייתו אל הרשות בעצמו.
יודגש, על
הציפיה מן המשיב שיפעל בהוצאת הצווים לאחר השגה במהירות המירבית, כבר עמדו בתי
המשפט ועמדתי גם אני לא פעם, בהחלטות קודמות בנושא זה של התישנות הצו. הבהרתי,
ואני רואה לחזור ולהבהיר דעתי שוב, כי גם אם ראה המחוקק להעניק לפקיד השומה פרק
זמן של שנה לצורך הוצאת הצו, ראוי לו שיפעל ככל יכולתו להוצאת הצו קודם לתום פרק
זמן זה, מבלי המתנה לדקה התשעים.
6. ממילא, יש לקבוע כי בנסיבות כמו
אלה בעניננו, כאשר לא חרג המשיב מן המועדים שנקבעו בפקודה לענין הוצאת הצו, וכאשר
המחדל שנכרך בנושא שליחתו של הצו אל המערער הוסבר על ידי המשיב בטעות אנוש שעליה
התנצל בא כוחו, אין מקום לענישתו של המשיב כמבוקש; קל וחומר לא, קל וחומר לא על
חשבון קופת הציבור.
בהתיחסו
לסיטואציה דומה, אומר השופט ביין בפרשת הרפז המוזכרת לעיל:
"יש לאזן כהלכה בין האינטרס להביא לקביעת מס אמת
לבין הרצון להביא להכרעה מהירה ב"סכסוך" שבין הנישום לפקיד השומה.
פרשנות לפיה העדר החישוב האריתמטי של המס עד הפסיק האחרון, שווה למצב שבו לא ניתנה
הכרעה בשומה כלל ועיקר, היא פרשנות שאינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 265).
ואומרת השופטת
פרוקציה, בדונה בבקשת ביטול צו שהוצא באיחור של ימים מספר, ברע"א 1643/00 ג'
פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים (מיסים טו/3 עמ' ה-5)
"... מנגד, סביר להניח כי בית משפט קמא שקל מה
משמעות עשויה להיות לסירוב לקבל את נימוקי השומה מטעם המשיב מחד, ולקבלת ערעור
המבקשת על סף. מאידך, פירוש הדבר, בראש ובראשונה, כי בלא דיון למהותם של דברים,
היה עשוי להתקבל במעמד צד אחד ערעורה של המבקשת אשר, על פי טענת המשיב, ברקעו
עומדת מחלוקת על הכנסה לצורך מס הנאמדת ב-32 מליון ש"ח לשנים מ-93 ועד 97.
קבלת ערעור מס ההכנסה בלא דיון בנושא זה הינה, על פניה, בעלת משמעות כלכלית
מהותית, אם לא בעלת השלכות גם מבחינות אחרות...
בשיקול כולל, כאשר נערך איזון בין החשיבות המהותית
שבניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים מול הנזק הדיוני הקל, יחסית, שנגרם להליך
השיפוטי עקב איחור של 3 ימים בהגשת הנימוקים, ניתן להניח מה היה קו מחשבתו של בית
משפט קמא בתתו את החלטתו..." (כל ההדגשות אינן במקור, א.ב.ת.).
כך, כאשר המדובר הוא באיחור של מספר ימים. קל וחומר כך, כאשר אין המדובר
באיחור על פי דין, כלל.
פועל יוצא
מן האמור, כי אף שיש להצטער על תקלות הגורמות לנישום להימצא בערפל גבי השגתו מעבר
לצריך ולמצופה, ואף שנושא הגבלת התקופה בשליחת הצו אליו ראוי אכן לעיונו של
המחוקק, אין מקום להעתר לבקשת ביטול הצו שבפני היום, אשר הוצא במועד, והצריך דיון
בבית המשפט, לגופו.
הבקשה
תידחה.
בנסיבות הענין, תשלם המבקשת הוצאות סימליות בלבד בגין
בקשה זו, בסך 1,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע היום ועד לתשלום בפועל.
ניתנה
היום ח' בחשון, תשס"ג (14 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.
|
ב. אופיר-תום, שופטת |