בתי המשפט

 

 

         

 

גזר דין

 

1.       העבירות  המיוחסות לנאשמים בכתב האישום הן, כי בהיות הנאשמת מס' 1, עמותה שנתאגדה כדין ועיקר עיסוקה בהוראה, ובהיות הנאשמים 2 ו- 3, בעת ביצוע העבירות, פקידים אחראים ובעלי זכות חתימה בעמותה, העסיקו עובדים וקבלני משנה, בתקופה הרלוונטית לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וביצעו את העבירות הבאות:

 

א.      לא הגישו במועד, לפקיד השומה, דוחות ניכויים, החל מחודש ינואר וכלה בחודש אפריל, בשנת המס 1999, סה"כ 4 חודשי דיווח. בכך נאמר בכתב האישום, ביצעו הנאשמים 4 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד – עבירה לפי סעיף 215, בקשר עם סעיף 166 וסעיף 224א לפקודת מס הכנסה (נ"ח), התשכ"א 1961. (להלן: "הפקודה")

 

ב.       לא העבירו, 39 פעמים, במועדים שונים, כמפורט בעובדה מס' 3, ללא הצדק סביר, לפקיד השומה, את המיסים שניכתה הנאשמת מס' 1, מהמשכורות ששילמה לעובדים ומהתשלומים ששילמה לקבלני המשנה, במועד שנקבע בפקודה ובתקנות שהותקנו על פיה, בכך נאמר בכתב האישום, ביצעו הנאשמים, 39 פעמים, עבירה של אי העברה במועד של מס שנוכה – עבירה לפי סעיף 219 בקשר עם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה (נ"ח) תשכ"א 1961.

 

ג.       כן נאמר בכתב האישום, כי סכום הקרן של המס שנוכה ולא הועבר לפקיד השומה עומד על סכום של 795,380 ₪.

 

2.       על הדיונים הרבים, שהתקיימו בתיק זה, אין לי אלא להפנות לנתוני הרקע, שפורטו בהחלטתי מיום 2.6.03 (עמ' 26-28), אדגיש רק את העובדות הבאות:

 

א.      ביום 5.9.01 התקיימה ההקראה, הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 4.12.01. ביום זה הנאשמים לא הופיעו ולבקשת הסניגור, הדיון התקיים שלא בנוכחותם.

 

ב.       בישיבה מיום 4.12.01, ביקשו הנאשמים, באמצעות עורך דינם, לחזור בהם מכפירתם בעובדות כתב האישום ולאחר שהם הודו בעובדות, נעתר ביהמ"ש לבקשת הסניגור לדחות את הכרעת הדין, כדי לאפשר לנאשמים להגיע להסדר עם המאשימה.

 

ג.       מתן הכרעת הדין נדחה שוב ושוב, פעם אחר פעם כשהעילה לכך, היתה שהנאשמים עומדים ממש לפני הסדר עם המאשימה, עד אשר לבסוף, בישיבה מיום 8.1.03, לאחר 8 דחיות, הודיע ב"כ הנאשמים, שהמו"מ לא צלח אשר על כן, יש צורך להמשיך בהליך הפלילי. הואיל וכך, ביהמ"ש הרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. לבקשת ב"כ הנאשמים, דחה ביהמ"ש את הטיעונים לעונש ליום 26.2.03, ומשלא התייצבו לדיון במועד, שנקבע - לא הנאשמים ולא סניגורם - נקבעה ישיבה לטיעונים לעונש ליום 11.3.03.

 

ד.       בפתח הדיון ביום 11.3.03, העלה הסניגור, המלומד, טענות מקדמיות, נשוא החלטתי מיום 2.6.03. בהחלטה זו דחה ביהמ"ש את הטענות המקדמיות. (ראה החלטה זו עמ' 38- 26).

 

ה.      ביום 2.6.03, נשמעו טיעוני התביעה לעונש, ב"כ הנאשמים החל בטיעוניו ולבקשתו, דחה ביהמ"ש את המשך הטיעונים מטעמו ואיפשר לו, לפי בקשתו, להשלים את טיעוניו בכתב וכך נעשה בחוברת הטיעונים, שהגיש לביהמ"ש הסניגור, המלומד, ביום 12.6.03.

 

3.       בטרם עיון בעמדת ההלכה הפסוקה, עובר לעונשים הראויים בעבירות בהן קא עסקינן, ולמען נוחות הקורא בלבד,  לא למותר להביא את הוראות הפקודה הנוגעות לענייננו.

א.      חובת ניכוי במקור – לפי סעיף 164 לפקודה.

 "164. כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה, לרבות.... ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו; ...."

ב.      חובת המנכה – לפי סעיף 166 לפקודה.

"166. ניכה אדם מס לפי סעיף 164, חייב הוא לשלם לפקיד השומה במועד שנקבע בתקנות את סכום המס שניכה ולהגיש לו באותו מועד דו"ח כפי שנקבע".

(ראה בענין זה, תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ג - 1993  וכן - תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים), התשל"ז-1977 )

 

ג.       עבירות שאין עליהן עונש מפורש [תיקון התשל"ח (מס' 5)]

"215.  אדם שעבר על פקודה זו או על תקנה שהותקנה לפיה, ולא נקבע לאותה עבירה עונש מפורש אחר, דינו - מאסר שנה או קנס 9,000 ש"ח או שני העונשים כאחד".

 

ד.      אי העברת מס שנוכה [תיקונים: התשל"ה, התשל"ח (מס' 5)] – לפי סעיף 219 לפקודה.

"219.  נוכה מס על פי סעיפים 161, 164 או 170, ובלי הצדק סביר לא שולם לפקיד השומה כאמור בסעיפים 161, 166 או 171, דינו של החייב לנכות - מאסר שנתיים או קנס 22,500 ₪  ופי שניים מסך כל הניכויים האמורים או שני הענשים כאחד; הטוען כי היה לו הצדק סביר - עליו הראיה"

 

ה.      אחריות מנהל (תיקון התשכ"ג)

 " 224א.  חבר-בני-אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215-220, יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות או פקיד אחראי, נאמן או בא-כוח של אותו חבר, אם לא הוכיח אחת משתי אלה:

(1)   העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2)     שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה"

 

4.       עמדת ההלכה הפסוקה, ביחס לעונשים ההולמים את עבירות המס.

ההלכה הפסוקה דנה ברמת הענישה הראויה בעבירות המס, בהן קא עסקינן, ומן הראוי לעמוד על רמת הענישה שנקבעה, הנה כי כן;

q       בע"פ 522/82 עזאם ואח' נ' מ"י פ"ד לו (4) 411, נתן כב' השופט ד. לוין את דעתו על חומרת העבירות בתחום דיני המסים, וכך ביטא את דבריו:

"בית משפט זה, בפסיקה עקבית המתמשכת לאורך שנים, הדגיש וחזר והדגיש את החומרה היתרה שיש לייחס לעבירות בניגוד לדיני המיסים. השתרשה בתודעתם של אזרחים, הגונים ושומרי חוק בדרך כלל, כי לא הרי הדין הפיסקאלי כדין הנורמטיבי הרגיל: לפגוע ברכושו של הזולת, לגזול את כספי הפרט - מעשים נפשעים הם ויש ליתן את הדין עליהם תוך מיצויו ובחומרה הראויה, אולם פגיעה בכספי המדינה תוך השמטת הכנסות ואפילו בסכומים ניכרים, הגם יש בכך למעשה גזילת כספי הציבור, בענינים אלו - שאני.

 

כנגד גישה נפסדת זו יצא דברו של בית משפט זה לא אחת. כבר נאמר פעמים רבות כי אין בין גוזל כספי הפרט וגוזל כספי הציבור ולא כלום. אלה גם אלה חטאם רב הוא ואלה גם אלה ראויים, בנסיבות המתאימות, למיצוי הדין הן בענשי מאסר ממשיים והן בקנסות כספיים מכבידים. יתרה מזו. הודגש, כי עברייני מס ראוי שיוקיעו אותם אל עמוד הקלון לא פחות מאותם עבריינים החוטאים לחברה בפגיעה ברכוש הזולת וגזילתו, שאותה הכל מגנים. כיוון שהמניע למעשים אלה הוא הרצון להפיק רווחים קלים על חשבון קופת המדינה, ובצע הכסף הוא ברקע המעשה, ראוי הוא כי מי שהורשע בעבירות אלו לא יצא נשכר מפרי מעלליו". (ההדגשה שלי מ.א.)

 

q       בע"פ 322/95 (מחוזי חיפה), אייזנקוט נ' מ"י, דינים מחוזי, כרך כו(3) 354 דן ביהמ"ש בערעורו של מר אייזנקוט על חומרת העונש מחד ובערעורה של המדינה על קולת העונש מאידך. קיצור העובדות היה, שבשנים נשוא כתב האישום, שימש המערער מנהל פעיל בחברה "האחים אייזנקוט בע"מ". המערער נמנע מלהעביר לשלטונות המס, מס אשר ניכה במקור מעובדיו ומקבלני משנה שהעסיק, במשך כ- 3 שנים. כמו"כ, המערער עבר כ- 59 עבירות של אי העברת ניכויים לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, נוסח חדש, תשכ"א-1961 בצירוף סעיף 224 א. לפקודה. סכום הקרן בגין אי העברת הניכויים היה כ- 900,000 ₪, כמו כן, עבר המערער שלוש עבירות של אי דיווח במועד, עבירות לפי סעיף 215 + 224 א. לפקודת מס הכנסה.  

 

כב' השופטת קמא, בהטילה על הנאשמת קנס בסכום של  200,000 ש"ח, ובהטילה על המערער מאסר בפועל של 12 חודשים וכן מאסר ע"ת של 12 חוד' למשך 3 שנים שלא יעבור, בין השאר, עבירה מהעבירות שהורשע בהן ציינה, בין השאר כי:

 " אם עדיין יש מי שסבור מהציבור בישראל כי יש להתייחס ל'שליחת יד' בכספי המס במידה של קלות יחסית לגניבה ושליחת יד מהפרט, הרי אני איני שותפה לגישה כזו".

 

ביהמ"ש המחוזי, באמצו את גישתה של השופטת קמא, קבע:

"גישה זו מקובלת עלינו. אנו סבורים, כי העבירות של אי העברת הניכויים נתפסות כעבירות של גניבה לשמה מהציבור כולו ואי העברת הניכויים כמוה כשליחת ידו של אדם לכיסו של הפרט וגניבה ממנו".

 

כב' השופטת קמא, לא הטילה על המערער קנס וזאת משום שהוא מובטל ואין לו הכנסות, שכן סברה, שבמקרה זה הטלת קנס כמוה כהטלת מאסר נוסף. ב"כ הנאשם, שביקש מביהמ"ש המחוזי להקל בעונשו של המערער, טען, בין השאר, כי המערער פרע את כל תוכניות החסכון שלו ושל משפחתו והזרים את כל הונו העצמי לחברה בסכומים שהסתכמו במאות אלפי ש"ח, כדי לנסות ולשקם את החברה. כתוצאה מכך, נותר המערער חסר כל. לעומתו, טענה ב"כ המדינה, כי אין יסוד של הרתעה בעונש, אם לא מוטל במקרה זה גם קנס כספי גבוה ומאסר ממושך יותר, כן טענה, כי שגה בית משפט קמא בהמנעו מהלהטיל על המשיב קנס בשיעור כלשהו "ומי שרצונו היה לגזול את קופת הציבור, יש להכותו אנושות בכיסו כדי שעבריינות המס תהפוך לבלתי משתלמת כלל ועיקר". ביהמ"ש המחוזי בקבלו את ערעור המדינה בעניין הקנס, קבע וציין כדלקמן:

"שקלנו בכובד ראש את עמדות הצדדים ואכן סבורים אנו כי בעבירות על פקודת מס הכנסה יש מקום להטיל עונשים כבדים ומכאיבים וזאת כדי להרתיע את ציבור מעלימי המס הפוטנציאלי מלעבור עבירות כה חמורות. בעבירות מס חייב בית המשפט לשקול לא רק את הנסיבות האישיות של הנאשמים, אלא גם את האינטרס הציבורי של המדינה.... מאידך, ראינו לנגד עינינו את נפילתו של המשיב מאיגרא רמה כלכלית וחברתית לבירה עמיקתא.... ראינו גם לנגד עינינו את הבעיות הרפואיות שלו ושל רעייתו. סבורים אנו במקרה זה, כי גם אם עונש המאסר בפועל של 12 חודש נוטה לקולא, אין מקום להתערב בו, וזאת נוכח הנסיבות האישיות המיוחדות של מר אייזנקוט.... מסכימים אנו עם ב"כ המדינה כי על אף מצבו הכלכלי הקשה של מר אייזנקוט, הרי נוכח אופיין הכספי של העבירות בהן הורשע והצורך בהרתעת עבריינים בכח, היה מקום להטיל עליו קנס כספי, גם אם קנס זה אינו עומד ביחס ממשי לגובה חובו לאוצר המדינה... ועל כן אנו גוזרים על המשיב קנס כספי של 25,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו". (ההדגשות שלי מ.א.)

q       ברע"פ 38/96 גולדשטיין נ' מ"י, דינים עליון, כרך נג, 790, המבקש, "בהיותו מנהל פעיל של חברה, הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בשלושים עבירות של אי תשלום מס הכנסה שנוכה מעובדי החברה, עבירה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, וזאת בתקופות נובמבר 1989 עד יוני 1991 וינואר 1993 עד אוקטובר 1993. המדובר באי ניכוי של סכום כולל של כ- 460,000 ₪ בערכים של התקופות הנ"ל. בנוסף, הורשע המבקש בשש עשרה עבירות על אי צירוף לדו"חות תקופתיים, אשר הוגשו לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו 1975- (להלן: החוק) של התשלום הנובע מהם, עבירה לפי תקנות 23(א)(1) ו- 27 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו- 1976 (להלן: התקנות). המדובר באי צירוף תשלומים בסכום כולל של כ- 707, 282 ש"ח בערכים של שנות 1994-1993.

בגין עבירות אלה הוטל על המבקש העונש של שנת מאסר בפועל ומאסר על תנאי לתקופה של עשרים חודשים בתנאים אותם קבע בית המשפט, וקנס בסך 50,000 ₪" (ההדגשות שלי מ.א.)

בית-המשפט העליון  (כב' השופטים גולדברג, אור ובייניש) בדחותו את הבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש ציין כדלקמן:

"המבקש אחראי כמנהל החברה לעיכובם של תשלומים המגיעים כמס הכנסה אשר נוכו מעובדים בסכומים ניכרים, סכומים אשר החברה היתה נאמנה עליהם והיתה חייבת להעבירם לשלטונות המס. כך גם לגבי התשלומים בהם חבה לפי החוק. המדובר בסכומים נכבדים אשר במשך תקופה לא קצרה לא הועברו לקופת האוצר. כפי שמסר לנו בא כוח המשיבה, החוב בגין התשלומים שלא הועברו לקופת האוצר מגיע כיום לסכום הקרוב למיליון ש"ח. בנסיבות אלה, העונש אשר הוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות. (ההדגשות שלי מ.א.)

 

q       ברע"פ 26/97 לקס נ' מ"י, דינים עליון , כרך נ"ד, 488. נתן ביהמ"ש העליון את דעתו, בין השאר, באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה המיוחסת למנהלים, כאמור בסעיף 224א לפקודת מה הכנסה (נ"ח), תשכ"א – 1961, לאמור; האם מדובר בעבירה עצמאית המושתתת על אחריות קפידה, שאם כן, תחול הוראת סעיף 22(ג) לחוק העונשין, או שמא מדובר בעבירה שהיסוד הנפשי הדרוש לה נגזר מן היסוד הנפשי הדרוש לעבירה הספציפית, נשוא תחולת האחריות לפי סעיף 224א לפקודה, היינו; העבירה לפי סעיף 219 לפקודה. שאלה זו איננה נדרשת לענייננו, שכן ב"כ הנאשמים לא העלה כל טענה בעניין זה, מכל מקום, כב' השופט יעקב קדמי (כתוארו אז) גרס, כי אין מדובר בעבירה עצמאית וכי מדובר בעבירה שקיומה מותנה בקיום יסוד נפשי של מחשבה פלילית, בעוד שכב' השופטת בייניש סברה, שמדובר בעבירה המושתתת על אחריות קפידה ולדעתה נטתה גם כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן. לענייננו, היינו; רמת הענישה הראויה בעבירות, בהן קא עסקינן, לאמור, אי העברת ניכויי מס הכנסה מהמשכורות ששולמו לעובדי החברה בחודשים דצמבר 1993- נובמבר 1994 (13 אישומים) - עבירות בניגוד לסעיף 219 לפקודה, בקשר עם הסעיפים 117, 164, 166 ו- 224א' לפקודה ובקשר עם תקנות מס הכנסה שהותקנו מכוח הפקודה. בימ"ש קמא גזר על המערער 9 חודשים מאסר מהם 3 חודשים לריצוי בפועל. כן הופעל כנגדו עונש מאסר על תנאי של 9 חודשים באורח מצטבר. בא כוחו של המערער סבור, כי עונש המאסר שנגזר על מרשו - במיוחד כאשר הרשעתו נעוצה בהוראות "האחריות" הקבועות בסעיף 224א לפקודה, מהווים תגובה עונשית מופרזת לחומרה; ומכל מקום, לנוכח נסיבותיו האישיות לא היתה הצדקה לגזור עליו עונש מאסר לריצוי בפועל. על כך מציין כב' השופט קדמי, לאמור:

"עמדה זו של ב"כ המערערים אינה מקובלת עלי. המדובר בעבירות מס, שמשמעותן היא: עיכוב שלא כדין של כספים שנגבו עבור אוצר המדינה ובדרך זו שלילת הכספים מבעליהם. דינו של עיכוב כאמור, משיק, לפחות, לעבירות של גניבה בידי מורשה. הרשעתם של המערערים נעוצה, אמנם, בהוראות המתייחסות ל"אחריות מנהלים" בתאגידים שעברו את העבירות במישרין. ברם, אין בכך כדי להקל על המערערים: פעילות עסקית במסגרת של תאגיד - אינה מקימה מחסה לבכירי התאגיד מפני עונשי מאסר במקום שכאלה מתחייבים; ובמיוחד אמורים הדברים, במקום שאותם "בכירים" הם הנהנים הישירים מביצוען של העבירות שהם נושאים באחריות לביצוען, כבמקרים דנן. האחריות לניהול עסקיו של תאגיד, כוללת בחובה גם אחריות למילוי חובותיו של התאגיד כלפי המדינה, לרבות ובמיוחד בתחום המיסוי. שתי הוראות האחריות - [691] שבסעיפים 224א לפקודה ו- 119 לחוק מע"מ - מאפשרות לבכירים המורשעים מכוחן להוכיח, כי מילאו חובתם האמורה וכי העבירות נעברו על אף שנקטו בכל האמצעים לבל תתרחשנה; ובשתי הפרשיות נושאי הערעורים הוכח היפוכו של דבר. במצב דברים זה, לא מצאתי הצדקה להתערב במידת העונש". (ההדגשות שלי מ.א.).

 

q       בע"פ (ת"א) 1210/96 קליין נ' מ"י, (טרם פורסם), נדון המקרה של המערער בבימ"ש קמא, על אשר, בהיותו מנהל חברה בכך, שלא הגיש 14 דוחות תקופתיים ולא העביר מס, ממשכורות עובדי - החברה במשך 22 חודשים, , בסכום כולל של 290,000 ₪. בימ"ש קמא השית על המערער מאסר בפועל בן 8 חודשים, מאסר על תנאי בן 12 חודשים וקנס בסך 25,000 ₪. וזאת בשל ריבוי העבירות ואי הסרת המחדלים. ביהמ"ש המחוזי, בדחותו את הערעור, קבע, בין השאר, את הכללים הנוקבים הבאים:

          "כליאתו של אדם ובמיוחד של מי שהדרך העבריינית אינה דרכו, לעולם תהא קשה, והשלכותיה אינן מצטמצמות לנאשם עצמו.... כנגד זאת קיימת הלכה עקבית ששמה לה מטרה לצמצם את נגע עבירות המס, ומזה שנים נקבע, כי העונש הראוי בעבירות אלה הוא מאסר.

 

          ההגיון מאחורי הלכה זו הוא שכספים המנוכים מעובדים .... אינם כלל כספיו של המערער או של החברה שהוא מנהלה הפעיל. כספים אלו הופקדו בידיו על מנת שיעבירם לאוצר המדינה, ושיקול הדעת מן הסוג הנטען בערעור הנוכחי, היינו, שבמקרה שאדם נקלע למצב כלכלי קשה הוא רשאי לעשות שימוש בכספים למטרות שונות מיעודם המקורי, הוא שיקול פסול שאין להשלים עמו". ( ההדגשות  שלי מ . א ).

 

5.       כעת מן הכלל אל הפרט.

א.      אשר להיקף העבירות בהן הורשעו הנאשמים;

כאמור, הנאשמים הורשעו באי הגשת דוחות ניכויים במשך 4 חודשים, מינואר עד אפריל 1999, וכן;  ב-39 מקרים של אי העברת ניכויים לפקיד השומה, בהיקף כולל של  795,380 ₪, עבירות, אשר בוצעו החל מחודש ינואר 1984 וכלה בחודש דצמבר 1998. בטיעוני ב"כ המאשימה לעונש, נתבקש ביהמ"ש למצות את הדין עם הנאשמים במלוא החומרה וזאת להרתעת היחיד ולהרתעת הרבים, כן ביקש להשית על הנאשמת מס' 1 קנס כספי גבוה ואילו על הנאשמים 2 ו-3, ביקש להשית קנס, מאסר בפועל שלא יומר בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי. לעומתו, ב"כ הנאשמים ביקש להסתפק ב"הטלת קנס סמלי על הנאשמים, ולעונש מרתיע הצופה את פני העתיד" (ס' 38 לסיכומו).

 

ב.      אשר להסרת המחדל.

 במסגרת הטיעונים לעונש, טען ב"כ המאשימה, בין השאר, כי: "המחדלים נשוא כתב האישום הוסרו חלקית וקרן חוב הניכויים עומדת כיום על 369,000 ₪ ומשוערת להיום לכ-700,000 ₪. יתרת קרן החוב לא הוסרה עד היום".

 

במענה לטיעון זה, טען הסניגור, המלומד, בסעיף 13 לטיעונים בכתב, כי הנאשמים הסירו את כל המחדל באופן טוטלי, היינו; שהעבירו לפקיד השומה את כל הסכום שלא הועבר ולראיה, צירף לטיעוניו חוו"ד של מומחה, יועץ מס. דא עקא, שאם היה בדעתו של הסניגור המלומד להביא ראיות לטיעונים לעונש, היה עליו לעשות כן בהתאם לכללי הפרוצדורה. הנה כי כן; בסעיף 189 לחדס"פ (נ"מ),  תשמ"ב 1982, קבע המחוקק, ביחס לדברי הנאשם ולראיותיו לעניין העונש, כדלקמן:

 

          "סיים התובע הבאת ראיותיו לעניין העונש, או שלא הביא ראיות כאלה, רשאי הנאשם לנהוג, לעניין העונש, כאמור בסעיף 161 או למסור הודעה בלי להחקר, וכן רשאי הוא להביא ראיות להקלה בעונש" (ההדגשה שלי מ.א.).

 

          ב"כ הנאשמים לא ביקש להביא ראיות לעונש, אך מצא לנכון לצרף מסמכים רבים, שיש בהם, לטענתו, ראיות לעונש, לרבות חוו"ד מומחה. מן הראוי היה, שלאחר שב"כ המאשימה טען, כי המחדל באי העברת הניכויים לפקיד השומה הוסר, אך בחלקו, כמפורט לעיל, יבקש הסניגור, המלומד, כבר בראשית דבריו לעניין העונש, להביא ראיות על מנת להזים ולהפריך את דברי התובע. זה היה השלב הדיוני הנכון לבקש זאת וביהמ"ש, היה נותן לו את בימת ההוכחה להביא ראיותיו כאוות נפשו וביניהן, גם את חוות הדעת של המומחה מטעמו, כך היה גם מתאפשר למאשימה להתייחס לראיות אלה ובודאי, שאם מדובר בחוות דעת מומחה פיננסי, שהוא יועץ מס, אשר מן הסתם, ישתית את חוות דעתו על מסמכים ועל עובדות אלה ואחרות, הרי ניתן לשער בנקל, שלמאשימה יהא מה לומר על כך. מקומן ועיתויין של ראיות אלה, חייב היה לבוא לפני שהסניגור הגיש את טיעוניו לעונש לפי סעיף 192 לחסד"פ (נ"מ) תשמ"ב – 1982, דא עקא שהסניגור, המלומד לא עשה כן, אלא הגיש את טיעוניו לעונש מבלי להקדים בהבאת ראיות לשם כך.

 

ג.     אשר לחלקו של כל אחד מן הנאשמים 2 ו- 3 ולמעמדו אל הנאשמת מס' 1,

1)         בכתב האישום, בו הודו הנאשמים, נאמר כי: "הנאשמים מס' 2 ו- 3 היו בעת ביצוע העבירות פקידים אחראים ובעלי זכות חתימה בעמותה". אין כל פירוט מדוייק ביחס לתפקידים הצפציפיים שמילאו השניים בעמותה. (ההדגשה שלי מ.א.). לא למותר לציין ביחס לכך כי התביעה לא טרחה לפרט את תפקידו הספציפי של כל אחד ואת אחריותו הספציפית לגבי המחדלים נשוא כתב האישום. כך שלכאורה מבחינתה שני הנאשמים 2 ו – 3 נמצאים ממש באותה קטגוריה ולא כך הדבר כפי שעוד יובהר להלן.

2)         בסעיף 25 לטיעונים לעונש, פירט הסניגור, המלומד, את תפקידו של נאשם זה בעמותה, בציינו כך: "הנאשם 2 עובד כמנהל של מכללת מרכז הגליל שהינה אחד מאפיקי פעילותה של הנאשמת 1..... והוא פועל מכוח מינוי של הועד המנהל של הנאשמת 1... הנאשם 2 מקבל מהנאשמת 1 משכורת קבועה של כ- 5,200 ₪ לחודש..." (ההדגשה שלי מ.א.).

בהמשך, מציין הסניגור, ביחס לנאשם 2, כי: "הנאשם 2 וע"מ להסיר ממנו כל אחריות, תרם מכספו הפרטי לנאשמת 1 סכומים המגיעים כדי 480,000 ₪ .... בעקבות האיחור בתשלום המס הנ"ל, התפטר הנאשם 2 מתפקידו (ההדגשה במקור מ.א.), וסירב להשלים עם מציאות מעוותת זו. אולם, הממונים עליו מאנו לקבל את התפטרותו ושידלו אותו להמשיך ולכהן בתפקידו, תוך הבטחה שכל המחדלים כלפי המאשימה יוסרו בהקדם"

3)         בסעיף 26 לטיעונים לעונש, פירט הסניגור את תפקידו של הנאשם מס' 3 בעמותה באומרו: "בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום דנא, כיהן הנאשם 3 כאחד מחברי הועד המנהל של הנאשמת 1...מילא את תפקידו.... בהתנדבות מלאה (ההדגשה במקור מ.א.) וללא כל תמורה.... לנאשם 3 לא צמחה כל טובת הנאה חומרית ו/או אחרת... לאור המחדלים הנ"ל, הנאשם 3 התפטר מתפקידו האמור, וכיום אינו עובד הנאשמת 1 כלל...". אני רואה בהבחנה בין שני הנאשמים עובר לתפקידים שמילאו השניים כעולה מן האמור לעיל, הבחנה רלוונטית שתהא לה השלכה לגבי העונש אשר יושת על כל אחד מהם. באשר תפקידו של נאשם 2 דומיננטי יותר מאשר נאשם מס' 3.

4)         באין ראיות, מטעם התביעה, לסתור את הדברים הנ"ל, עובר לתפקידים שמילאו הנאשמים 2 ו- 3 אצל הנאשמת 1, אין לי, אלא לקבל את הדברים כפשוטם, שעה שאבוא לגזור את דינם של השניים, תוך התחשבות במרכזיות תפקידו של כל אחד מהם.

ד.   בטרם אגזור את דינם של הנאשמים, לא למותר להתייחס לטיעונים נוספים, שהעלה הסניגור, המלומד, בטיעוניו לעונש, כפי שיפורט להלן:

1)         טען הסניגור כי: "הנאשמים 2 ו- 3, אינם שותפים בקביעת המדיניות של הנאשת 1... ואין הם אלא בעלי תפקידים וסמכויות מוגבלות לחלוטין בנאשמת 1". לכך יש להשיב כי אי הגשת דוחות ניכויים ואי העברת כספי ניכויים לפקיד השומה, בהם הודו הנאשמים, אינם ענין של קביעת מדיניות כלל ועיקר, שהרי חמור מאוד אם מחדלים אלה היו פרי מדיניות, שנקבעה על ידי מעצבי המדיניות של הנאשמת 1. ענין לנו במחדלים, שחדלו הנאשמים 2 ו- 3, בתוקף תפקידם, ואין נפקא מינה לכך, שסמכויותיהם ותפקידיהם היו מוגבלים.

2)         טען הסניגור, בסעיף 10 לטיעונים לעונש, כי: "לימים נקלעה העמותה למצוקה כספית קשה, שבעקבותיה נאלצה בלית ברירה ומחוסר אונים, לא לשלם מיסי ניכויים..." ברם, טיעון זה אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שציין הסניגור, הנכבד, בהמשך הטיעונים, לאמור: "במאמר מוסגר יצויין, כי העבירות שאירעו בשנת 94, מקורם במחדלו של רו"ח של העמותה דאז, מר יהודה עוז, אשר לא שילם ניכויים כמוסכם בינו לבין הנאשמת, על אף שהאחרונה הפקידה בידיו פנקסי שיקים חתומים, במיוחד לצורך מטרה זו...". (ההדגשה במקור מ.א.). מדברים אלה עולה כדלקמן:

א)        הניכויים נעשו בפועל;

ב)        הכספים שנוכו עמדו לרשותו של רו"ח של הנאשמת;

ג)          בידי רואה-החשבון, מר יהודה עוז, הופקדו פנקסי שיקים של הנאשמת 1, כדי לבצע את העברת הניכויים לפקיד השומה;

ד)        רואה-החשבון לא העביר את הניכויים.

העובדות הנ"ל, שנטענו על ידי, לא אחר מאשר הסניגור, הנכבד, עצמו, סותרות את הטיעון, בדבר הקשיים הכספיים בהם היתה נתונה הנאשמת 1, אם כך, כל שנותר היה לנאשמים 2 ו- 3 לעשות הוא לפקח על רואה החשבון ולהורות לו לבצע את מלאכתו, היינו; להעביר את הכספים שנוכו, והיו בבחינת פקדון בידי הנאשמים, שיש להעבירו לפקיד השומה במועד, שנקבע בתקנות, ללא דיחוי. דברים אלה ממחישים את חומרת מחדליהם של השניים, ואין בהם משענת מפלט לקולא.

 

3)         נתונים אישיים של הנאשמים 2 ו- 3, כפי שבאו לידי ביטוי בטיעונים לעונש.

א)        אשר לנאשם מס' 2;

טען הסניגור כי הנאשם בן 47, נשוי ואב ל- 4 ילדים קטינים, אשתו עקרת בית. חשבון הבנק של הנאשם נמצא ביתרת חובה מעל 10,000 ₪, נוסף להלוואה בלתי מסולקת וחשבונה של אשתו עומד על יתרת חובה של 35,000 ₪.

ב)        אשר לנאשם מס' 3;

טען הסניגור, כי הנאשם בן 47, נשוי ואב ל- 5 ילדים קטינים, אשתו עקרת בית. הנאשם עובד שכיר במכולת ומשתכר 3,200 ₪ לחודש בממוצע ומהכנסה יחידה זו הוא מפרנס משפחה המונה 7 נפשות.

 

4)       לסיכום הדברים, הפנה הסניגור את בית המשפט לגזר הדין, שניתן על ידי סגן הנשיא חברי ומכובדי, כב' השופט איתן מגן, בת"פ 2520/01 מ"י נ' זיגלמן ואח' (טרם פורסם), וביקש לגזור גזרה שווה, להקל בעונשם של המנהלים ולהסתפק בקנס סמלי ובמאסר על תנאי. חוששני שלא אוכל לקבל הצעה זו, בשל השוני המהותי בין אחריותו של הנאשם, מר זיגלמן, דשם, כפי שמצא, חברי, כב' השופט מגן לקבוע, לבין הנאשמים דכאן. הנה כי כן, שעה שכב' השופט מגן בא לגזור את דינו של אותו נאשם, בשים לב לתפקידו ולמידת אחריותו, קבע, בין השאר, כדלקמן:

"לא צודק, לא מוסרי ואף חסר טעם – למצות את הדין עם מי שאחריותו לאירועים טכנית למדי, ושלא היתה לו הסמכות למנוע את מה שאירע. למעשה, כל שהיה לאל ידו לעשות היה להתפטר מתפקידו ולא לסמוך על הבטחות קדמני. האמור לעיל נכון במשנה תוקף, כאשר רק הנאשם נותר בשדה המערכה, כאחראי יחיד לחטאי החברה..."

בהמשך מוסיף ומציין חברי, כב' השופט א. מגן בהאי לישנא:

"אסכם בכך שלכאורה נפל הנאשם קורבן לנוכלים שניצלו את תמימותו, הפיקו את כל התועלת האפשרית מכישוריו הטכניים, ולבסוף הותירוהו כשעיר לעזאזל. בפועל סמכותו בחברה היתה מצומצמת מאוד, והתבטאה בעיקר בניהול טכני של מפעל החברה, ופיקוח על ביצוע הפרוייקטים המורכבים שלה..."

 

מורם מן האמור, כי לעומת הנאשם דשם, הרי מעמדם, תפקידם ונסיבות תיפקודם של הנאשמים דכאן שונים;

אשר לנאשם מס' 2, אין מדובר בפקיד זוטר, אלא במי ששימש בתפקיד המנהל בעצמו ודוק, כי נוסף להיותו פקיד אחראי בעל זכות חתימה, כאמור בכתב האישום, העיד עליו הסניגור, המלומד, בטיעוניו לעונש, כי: "הנאשם 2 עובד כמנהל של מכללת מרכז הגליל שהינה אחד מאפיקי פעילותה של הנאשמת 1"

 אשר לנאשם מס' 3, נאשם זה, היה פקיד אחראי בעל זכות חתימה, כאמור בכתב האישום, ובנוסף,  העיד עליו הסניגור, המלומד, בטיעוניו לעונש, כי: "כיהן הנאשם 3 כאחד מחברי הועד המנהל של הנאשמת 1".

לא זו אף זו, בניגוד למקרה, שנידון בת"פ 2520/01, בענין זיגלמן הנ"ל, בו הואשמו בתחילה שלושה נאשמים, ובמהלך המשפט נמחקו הנאשמת מס 1, קדמני קורפ בע"מ והנאשם מס' 3, מר קדמני אדם והותירו את מר זיגלמן ליתן את הדין לבדו, הרי שבמקרה בו קא עסקינן, שלושת הנאשמים, הכוללים גם את העמותה עצמה, הורשעו בעבירות, נשוא כתב האישום, כולם כאחד.

עוד נטען על ידי הסניגור, כי הנאשמים 2 ו- 3 לא הפיקו כל רווח אישי מביצוע העבירות. מוכן אני לקבל את הטענה הזו ככל שהיא מתייחסת לרווח כספי ישיר, שכן אין להניח, כי עבור מחדליהם, נשוא כתב האישום, קיבלו בונוס או שכר מהנאשמת מס' 1, לא כן בכל הקשור לרווח ולהנאה עקיפים, במובן הכללי, שאינו מתבטא בתשלום כספי, פשוטו כמשמעו. מכל מקום, הגם, שעל פי ההלכה הפסוקה, יש לקחת שיקול זה בחשבון לקולא, אין להפריז בחשיבותו, שכן השיקול העיקרי, העובר כחוט השני בהלכה הפסוקה, כמובא לעיל הוא, מידת הנזק שגרמו הנאשמים לקופה הציבורית במחדליהם, לא בכדי קבע המחוקק בעצמו, ביחס לגובה הקנס, כי דינו של מי שהורשע בעבירה שעניינה, אי העברת ניכויים, לפי סעיף 219 לפקודה, "קנס 22,500 ₪  ופי שניים מסך כל הניכויים האמורים או שני הענשים כאחד"

6.       לסיכום הדברים,

בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל, ובשוקלי את כל השיקולים, שפורטו, על פי משקלם היחסי, באתי לכלל מסקנה, שלפיה; האינטרס הצבורי מחייב מיצוי הדין, עם הנאשמים, במידה ההולמת את חומרת העבירות ואת גודל הנזק, שגרמו במחדליהם, נשוא כתב האישום, זאת, בשים לב לעובדה, שבמהלך הדיונים המשפטיים, שהתנהלו בתיק זה, ניתנו לנאשמים הזדמנויות חוזרות ונישנות, לרפא את מחדליהם, דבר שגרם, בהכרח, להתמשכות הדיונים, על פני חודשים ארוכים, כמפורט בהחלטתי מיום 2.6.03, ואף על פי כן, לא השכילו הנאשמים לעשות כן. יחד עם זאת, שקלתי, תוך התחשבות מירבית, את הטיעונים האישיים והאחרים, שהעלו הנאשמים, בטיעוניהם לעונש, לקולה, על פי מידתם היחסית, ובמינון הראוי להם, בחשבון הכולל. לפיכך, הנני דן את הנאשמים לעונשים הבאים:

 

לגבי נאשמת מס' 1:

• אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך  200,000  ₪.
• לבקשת ב"כ הנאשמים, הקנס ישולם ב -20  תשלומים של  10,000  ₪ בכל  10 לחודש, החל מיום  10.8.03.
• הנאשמת תחתום על התחייבות בסך:  100,000 ₪, להימנע במשך  שלוש שנים, מהיום, מלעבור עבירה אחת או יותר מן העבירות,  בהן נידונה, ותורשע בה.

 

לגבי נאשם מס' 2:

• אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך  50,000  ₪ או  500 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו/ה. 
• הקנס ישולם ב - 10 תשלומים, של  5000  ₪ בכל  10 לחודש, החל מיום  10.8.03
  
• הנני דן את הנאשם למאסר בפועל למשך  10 חודשים.
• הנני דן את הנאשם למאסר לתקופה של  12 חודשים על תנאי למשך  שלוש שנים והתנאי הוא, שהנאשם לא יעבור עבירה אחת או יותר מן העבירות  בהן נידון ויורשע בה.
• הנאשם יחתום על התחייבות בסך:  100,000 ש"ח, או  1000 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר, להימנע במשך  שלוש שנים, מהיום, מלעבור עבירה אחת או יותר מן העבירות,  בהו נידון, ויורשע בה.

• היה והנאשם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר לכפיית חתימת ההתחייבות למשך 30 יום.

 

לגבי נאשם מס' 3:

• אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך  30,000  ₪ או  300 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו/ה. 
• הקנס ישולם ב -10  תשלומים, של  3000  ₪ בכל  10 לחודש, החל מיום  10.8.03
• הנני דן את הנאשם למאסר בפועל למשך  6 חודשים.
• הנני דן את הנאשם למאסר לתקופה של  12 חודשים על תנאי למשך  שלוש שנים והתנאי הוא, שהנאשם לא יעבור עבירה אחת או יותר מן העבירות,  בהו נידון ויורשע בה.
• הנאשם יחתום על התחייבות בסך:  100,000 ש"ח, או  1000 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר, להימנע במשך  שלוש שנים, מהיום, מלעבור עבירה אחת או יותר מן העבירות,  בהו נידון, ויורשע בה.

• היה והנאשם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר לכפיית חתימת ההתחייבות למשך 30 יום.

 

הנאשמים רשאים לערער על פסק הדין תוך 45 יום מהיום.

ניתן והודע היום ‏10/07/03 ‏י'–תמוז–תשס"ג בנוכחות הצדדים.

 

 

 

ב"כ הנאשמים:

אבקש לעכב את ביצוע המאסר בפועל כדי שנוכל להגיש ערעור למחוזי.  אבקש לקחת בחשבון שבשבוע הבא מתחילה פגרת ביהמ"ש.

 

תובע:

מסכים לדחייה קצרה בתנאי שיומצאו ערבויות כספיות.

 

ב"כ הנאשמים:

אין בכוחם של הנאשמים להמציא ערבויות כספיות. אבקש מביהמ"ש להסתפק בחתימה על התחייבות.

 

החלטה

 

על מנת לאפשר לנאשמים למצות את הליכי הערעור, אני דוחה את תחילת ריצוי המאסר שהושת על כל אחד משני הנאשמים עד ליום 7.9.03 שעה 08:00. ביום זה על כל אחד מהנאשמים להתייצב בתחנת המשטרה במשגב לתחילת ריצוי המאסר.

 

ניתנה היום ט' בתמוז, תשס"ג (9 ביולי 2003) במעמד הצדדים.