בתי המשפט

 

 

 

גזר דין

הנאשם ד"ר מנחם צ'צקס, יליד 1952, "עוסק" עפ"י חוק מע"מ כרופא ומוהל, הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן שהוגש בעניינו בתיק דנן.

כתב האישום מתייחס לשנים 1997 עד 2001, במהלכן כמתואר בכתב האישום נהג באופן האמור:

 

א.       לא הנפיק חשבוניות מס לפחות ל – 35 מתוך 350 לקוחותיו שנבדקו, ולא שילם המס הכלול בהם בגובה 6,931 ש"ח (עובדה 6 (א) ).

 

ב.       לא ניהל פנקסי חשבונות כנדרש.

 

ג.       הכין וקיים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים בעסק בכך שלא רשם בהם תקבולים מעסקו בסכום של לפחות 248,290 ש"ח (עובדה 6 (ג) ).

 

ד.       על מנת להעלים הכנסותיו לא רשם מלוא ההכנסות, ו/או רשם רישום חלקי ונמוך יותר בהעתק החשבוניות מזה שנרשם בחשבונית המקור ו/או הוציא חשבונית "משותפת" לשני לקוחות במקום חשבונית לכל לקוח והשמיט תקבולים מעסקו.

 

ה.       בשנות המס 1997 עד 2000 העלים והשמיט הכנסות בסכום של לא פחות

מ – 196,490 ש"ח משמסר תרשומות כוזבות בדו"חות שהגיש לפקיד השומה.

 

ו.        בשנת המס 2001 לא דיווח על הכנסותיו בסכום של לפחות 51,800 ש"ח.

 

ז.       בשנות המס 1997 עד 2001 לא דיווח כאמור על מלוא עסקאותיו בסכום של 248,290 ש"ח, ולא כלל העסקאות בדוחותיו התקופתיים ומתוך כוונה להתחמק ולהשתמט מתשלום מע"מ בגובה 30,076 ש"ח.

          את כל האמור עשה בכוונה ובמזיד וכדי להתחמק ממס ותוך שימוש במרמה עורמה ותחבולה.

 

          על כל אלו הורשע ב- 4 עבירות לפי סעיף 220 (1) לפקודה, ב – 5 עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודה, 5 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודה, 7 עבירות לפי סעיף 117 (ב) יחד עם סעיף 117 (א) (13) לחוק מע"מ וביחד עם סעיפים 45 ו – 46 לחוק מע"מ (לפני תיקון 20 עד 6.8.98); 6 עבירות לפי סעיף 117 (ב) יחד עם 117 (א) 3) לחוק מע"מ וביחד עם תקנות 20 ו – 23 (לפני תיקון 20), 11 עבירות לפי סעיף 117 (ב) יחד עם סעיף 117 (א) (12) לחוק (לפני תיקון 20), 33 עבירות לפי סעיף 117 (ב) (1) לחוק מע"מ (לאחר תיקון 20), 307 עבירות לפי סעיף 117 (ב) (6) לחוק מע"מ (לאחר תיקון 20), 21 עבירות לפי סעיף 117 (ב) (7) לחוק מע"מ (לאחר תיקון 20) ו – 4 עבירות לפי סעיף 117 (ב) (8) לחוק מע"מ (לאחר תיקון 20).

 

בישיבה בה הורשע הנאשם ביקשוני הצדדים לדחות הטיעונים לעונש למועד מאוחר ונעתרתי להם.

עו"ד הגב' בצרי מסרה שתביא חוקר שיסביר מהות התיק וגם פקיד מפקיד השומה, ועו"ד דרוקר התנגד, שהרי הנאשם הורשע בכתב אישום מפורט ועדים נכון להביא רק לענין העונש, וביקש עד למועד הנדחה להסיר המחדל.

 

ביום 14.4.04 למועד הטיעונים זימן ב"כ הנאשם מספר עדי אופי וביניהם הגב' צפורה ריטה, מר ירון קוטלר, מר ישראל בוכריץ, ומר מנחם גרינברג – שהביאו בפני מעט ממעשי ההתנדבות והסיוע לזולת שנוהג הנאשם לעשות, וכן את רו"ח יסקין שהגיש את נ/1, צרור מסמכים כולם מעידים על הסרת המחדל ביום 13.4.04.

 

עו"ד הגב' בצרי ביקשה שאחמיר עם הנאשם ואטיל מאסר לרצוי בפועל, מאסר על תנאי מרתיע וקנס הולם ואמרה בין השאר כי "את הדגש בתיק זה יש לשים לאוו דווקא על סכומים שרשומים בכתב האישום .. אלא על החומרה היתרה שבאה לידי בטוי במעמדו של הנאשם ובמעשי המרמה המתוחכמים והשיטתים.."

 

עוד הפנתה למגוון העבירות וחומרתן, לשיטתיות ולהונאה, טענה שבהתנהגות הנאשם באה לידי ביטוי תאוות בצע לשמה, וגנב מקופת המדינה תוך פגיעה באמון הציבור בכללותו, ציינה את הפגיעה הקשה במערכת גביית המס, בכך שערך רישומים כוזבים והגישם לשלטונות המס ביודעין שתוכנם שיקרי וכדי שיפעלו על פיהם, ואלמלא נתפס היה ממשיך בדרכו, והפנתה למבחר פסקי דין שבענין עברייני צווארון לבן.

בנוסף הדגישה את הקושי לחשוף עבירות המס , לחקור אותן ולהגיע לממצאים ואת החקירה המקיפה והמפרכת שנעשתה בתיק דנן בו הנאשם שמר על זכות השתיקה עד לגיבוש כתב האישום.

בהתחשב בכל אלו וגם כאשר הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי ביקשה להחמיר עמו, ולהטיל עונש מוחשי ממשי ומרתיע.

 

עו"ד ד"ר דרוקר אבחן והבדיל וטען שהנאשם אמנם הודה בכתב אישום חמור אלא שהונה את המדינה והסיר המחדל ולא היתה הונאת לקוחות. אמר את שידוע, כי יש מקרים שהלקוחות שותפים למעשי מרמה כלפי רשויות המס משיקוליהם כי סכום ההעלמה, 5% ממחזור עסקאותיו של הנאשם בתקופה הרלבנטית, כי הסכום אינו כה גבוה כפי שניסתה התובעת לטעון וכי יחסית להכנסותיו הסכום שהוא העלים אינו כה גבוה, הדגיש כי אין לנאשם חבות מיוחדת כלפי שלטונות המס, ואינו שונה הוא מכל אזרח אחר, הסביר שלא שיתף פעולה כי נעצר ונכלא והטיחו בו שהעלים מליונים.

 

לקולא ציין שהנאשם הודה בישיבת ההקראה, חסך זמן שיפוטי רב, והטרחתם של אזרחים רבים לבוא להעיד בבית המשפט לאחר שנחקרו במשטרה, הסיר המחדל בטרם נשמעו הטיעונים לעונש ולא ביקש דחיה כלשהי, והפנה למקבץ פסקי דין באשר לרמת הענישה הנקוטה ובעיקר במקרים בהם לנאשם אין עבר פלילי, הוא אדם חיובי ותורם לחברה, הביע חרטה, ולמד את לקחו מעצם פתיחת החקירה, המעצר, והפרסום שבעקבותיו, ולא זקוק להרתעה נוספת.

לכן סבור הוא שניתן להסתפק במאסר מותנה וקנס ממשי ובכל מקרה שלא אחמיר מעבר למידה ואסתפק במאסר לרצוי בעבודות שרות.

הנאשם, הצר שלא הצליח לגבור על יצרו, הודה שמעד, הסיר המחדל שבתיק במלואו, התייחס לסבל שבמעצר ולבושה שבפרסום וביקשני לנקוט במידת הרחמים.

 

במהלך הטיעונים לעונש, ובהתחשב בכך שהסרת המחדל היא מיום 13.4.04 טענה הפרקליטה שהסרת המחדל צריכה להיעשות לפני הגשת כתב האישום והוסיפה כי סך חובו של הנאשם עומד על מעל 8 מליון ₪, כשהסניגור עו"ד ד"ר דרוקר התרעם על דבריה, קראה מתוך מסמך שמקורו בפקיד שומה פ"ת והתייחסה לשומה האזרחית, תיקנה עצמה והבהירה כי יש השגה של הסניגוריה מול פקיד השומה, ציטטה מתוך ע"פ 71245/00 כי בית משפט לא צריך להכריע בשאלת גובה חבותו של הנאשם לרשויות המס וכי ההליך האזרחי אינו תואם ההליך הפלילי, ובכל זאת, מצאה לנכון לאחר תום הטיעונים לעונש, ובתגובה להודעה של עו"ד ד"ר דרוקר (מיום 21.4.04) לשלוח הודעה מטעמה בדבר חובותיו של הנאשם לפקיד השומה, ולצרף לה תצהיר – למרות שלא ניתנה רשות לכך.

אציין, כי איני מתכוונת להכנס למחלוקת שבין הצדדים בדבר השומה האזרחית.

בפני כתב אישום חמור בהליך פלילי, בו הודה הנאשם, ובו אני דנה, ולא אגלוש לנושאים שממילא שנויים הם במחלוקת, ולא אני שאכריע בה.

לפיכך, עדיף ונכון היה שהצדדים יימנעו מלהעביר לתיק בית המשפט הודעותיהם, לא לגופו של העניין ולא בניסוחים הקשים שנקטו בהם, שהרי שופט דן על פי החומר שנמצא בפניו בלבד ולא עפ"י נתונים ערטילאיים ולא ברורים שטרם התגבשו לכלל חבות כלשהי. לכן, כל נסיון להטות את בית המשפט לכיוון כלשהו בנסיבות אלו מוטעה הוא , עשוי להכשיל, ולפיכך פסול.

 

שקלתי כל שהובא בפני, ועיינתי בפסיקה שהוצגה לי. איני רואה צורך או טעם להכנס ולדון בדוגמאות שהוצגו שהרי תקדימים יש למכביר ובענישה, בסופו של יום נעשה שקלול של אינטרס הציבור אל מול אינטרס הפרט, תוך מתן תשומת לב ראויה לטיב העבירות, נסיבות ביצוען ונסיבות אישיות של העבריין.

אין ספק כי המדובר בעבירות חמורות, הן על פי החוק והן מכח הפסיקה.

העלמה של כרבע מליון ש"ח היא בפועל גניבה מכספי הציבור ומקופתו, ואין להבדיל בין הגונב מקופת הציבור לבין הגונב מקופתו של אדם פרטי כאמור:

"אין בין גוזל הפרט לבין גוזל כספי ציבור ולא כלום , אלה גם אלה חטאם רב הוא ואלה גם אלה ראויים, בנסיבות המתאימות, למצוי הדין הן בעונשי מאסר ממשיים, והן בקנסות כספיים מכבידים" (ע"פ עזאם ואח' נ' מ"י, פד"י ל"ו (4) 411, 414).

 

אשר לי, חומרה יתרה רואה אני בגניבה מקופת הציבור ועל אחת כמה וכמה כשזו נעשית לאורך זמן ובשיטתיות וכדי להעלים הכנסות בזדון ובמרמה, וננקטים אמצעיים שונים להגשמת המטרה.

אי תשלום מס אמת חמור הוא וחומרתו רבה בשל שיטת הדיווח וגביית המס כשרשויות המס נשענות על דיווחיו של האזרח. איתור הונאות ודיווחי כזב קשה הוא, ויותר מכך – לעתים בלתי אפשרי בשל אינטרס משותף לנותן השירות ומקבלו לרמות כדי שהוצאותיהם יפחתו.

עו"ד ד"ר דרוקר ניסה להמעיט מחומרת המעשים ו"לצמצם" הנזק, משום שההעלמה היא בהיקף 10% בלבד מההכנסה המוצהרת.

קשה לי לקבל טענה זו – שהרי דווקא כאשר הכנסותיו של אדם יפות הן ויש לו למחיתו ולצרכיו בשפע, חייב הוא בדיווח אמת. אין המדובר במי שפרנסתו בדוחק או שמצוי בחובות, ואין על כתפיו נטל של עסק ובו עובדים שעליו פרנסתם.

בנסיבות אלו – האמירה שהעלמת 10% בלבד נמוכה יחסית היא אולי נכונה מבחינה חשבונאית אך לא מבחינת שקולי הענישה ולא מבחינת אינטרס הציבור בדיווחי אמת לשלטונות.

טוענים הנאשם וב"כ שבמידה מסויימת החקירה והפרסום פגעו בנאשם ובפרנסתו, ובשל נסיבות מעצרו וגם לא שיתף פעולה בחקירה.

אמנם זכותו של נחקר לשמור על זכות השתיקה, אך אין לו להלין אם כתוצאה מכך התארכה החקירה, או עמד במצבים קשים יותר במהלכה.

אשר לקלון הדבק במי שנתפס מבצע עבירה פלילית, ובעיקר בתחום עבירות המס, טבעי הדבר שמי שלאורך שנים בחר לגנוב ולהעלים הכנסות וזאת רק מחמת תאוות בצע וחוסר יכולת להשתלט על היצר  - שיחוש כך, וזאת גם אם לא הוצג לי כל נתון אובייקטיבי לדוגמא – על ירידה בהכנסותיו של הנאשם, וכי פחתו הפונים אליו לקבלת שרותיו הרפואיים.

אוסיף ואומר, שנכונה בעיניי האמירה במאמרו של כב' השופט ד. לוין ז"ל "גוזרים את הדין" כי יש לאמץ את גישת התגמול בעבירות מס:

"למען ישמעון ויראו, למען לשנות את דפוסי ההתנהגות של כלל הציבור, יש להטביע באמצעות ענישה הולמת על העבריינים את אות הקלון שראוי הוא שהחברה תראה בעבירות אלו".

בנסיבות המקרה דנן, לוקחת אני בחשבון את חומרתן של העבירות שבוצעו לאורך שנים, והופסקו רק עם מעצרו וחקירתו, כי המדובר במאות מעשי עבירה, כי הסכום שלא הוצהר מגיע כדי רבע מליון ש"ח, ומובן שגם לא דווח ולא הועבר למע"מ סכום של כ – 30,000 ש"ח, כי הרצון להשיג רווח כלכלי עמד מאחורי ביצוען של העבירות, כי הנאשם הודה והסיר המחדלים שבכתב האישום ומתחרט על מעשיו, את תרומתו לחברה, ואת מדיניות הענישה בעבירות המס, ובין השאר את ההלכה שאין להסתפק במאסר שיבוצע בעבודות שרות. (ראה ע"פ 41/88 ד"ר רפאל שמשוני נ' מ"י, פ"ד מב (3), 730;)

 

לנגד עיני ההלכה שחזרו עליה ברע"פ 1776/94 דוד עובדיה נ' מ"י, (דינים עליון, כרך לד, 935;) לפיה:

 

"בית משפט זה, כבר אמר את דברו בע"פ 519/89 בענינו של משה אשר נ' מ"י (לא פורסם), אשר למדיניות הענישה הראויה בעבירות ממין העבירות שהורשע בהן המבקש. כך אמרנו באותו ענין:

"מי אשר נוטל, למעשה, מכספים אלה, המגיעים לאוצר המדינה, ובעזרת דיווחים שאינם אמת מחזיקם בידו ומשתמש בהם לתועלתו – מן הראוי שהעונש לגביו יביע את הפסול שבמעשהו ויהיה בו כדי להרתיע אחרים בפני מעשים דומים. וכבר נקבע לא אחת בבית משפט זה, הצורך להטיל עונשים של ממש לרבות עונשי מאסר לגבי עברייני מס, אשר ביסוד עבירותיהם עומדת הכוונה להתחמק מתשלום מסים".

 

לאחר ששיקללתי כל אלו מוצאת אני להטיל על הנאשם שנת מאסר לרצוי בפועל, 12 חודשי מאסר אותם לא ירצה אלא אם כן תוך 3 שנים מיום שחרורו יעבור על אחת העבירות בהן הורשע, ובנוסף, מטילה אני קנס בגובה 70,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו.

 

 

 

כזכור, מוסמכת אני להטיל קנס עד פי 4 משווי טובת ההנאה המצופה. בהטילי קנס זה הלכתי לקראת הנאשם בהתחשב בהסרת המחדל בתיק זה, בהודייה ובתקופת המאסר שהוטלה.

 

 

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בת"א.

 

 

ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ד (4 במאי 2004) במעמד הצדדים.

 

                                                                                

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסנגור:

נבקש לעכב ביצוע גז"ד לגבי המאסר כי בכוונת הנאשם לערער על גז"ד ואנו מבקשים עיכוב עד לאחר הערעור.

 

באת כוח המאשימה:

מסכימה ל – 45 יום  בלבד.

החלטה

 

על פי ההלכה שבע.פ. 111/99 אין סיבה שלא להעתר לבקשת הדחיה אך מטבע הדברים עיכוב הביצוע בבית משפט קמא ינתן עד לתום מועד הגשת הערעור.

לפיכך עיכוב ביצוע המאסר בלבד , כבקשת הסנגוריה, הוא למשך 45 יום מהיום.

 

הערבויות הקיימות ישארו בתוקף עד להחלטה אחרת.

 

ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ד (4 במאי 2004) במעמד הצדדים.

                                                                               

 

 

 

 

 

הסנגור:

נבקש דחיה של 7 ימים לתשלום הקנס.

 

באת כוח המאשימה:

אין התנגדות.

החלטה

 

הקנס ישולם בתוך 8 ימים מהיום.

 

ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ד (4 במאי 2004) במעמד הצדדים.