53

בתי המשפט

פ 002601/99		בית משפט השלום באר שבע
02/03/2003	תאריך:	כבוד השופט משה מכליס נ ש י א	בפני:

ת.פ 2601/99

	מע"מ באר-שבע		בעניין:
תובע	יהודית אביטן+קמחי - מס הכנסה	ע"י ב"כ עוה"ד
	נגד
הנאשם	1 . עמיצור ביצוע משימות בע"מ 2 . עמיצור נתן
נאשם	עו'ד בלפור קוויתי	ע"י ב"כ עוה"ד

ת.פ 6913/00

	מדינת ישראל -מס קנייה		בעניין:
תובע		ע"י ב"כ עוה"ד
	נגד
הנאשם	1 . שיבוץ מהיר ( אילת ) בע"מ 2 . עמיצור נתן
נאשם	עו'ד בלפור קוויתי	ע"י ב"כ עוה"ד

ת.פ 5526/00

	מדינת ישראל - מס הכנסה		בעניין:
תובע		ע"י ב"כ עוה"ד
	נגד
הנאשם	1 . עמיצור ביצוע משימות בע"מ 2. שיבוץ מהיר (אילת) בע"מ 3. עמיצור טורס - תיירות בע"מ 4. עמיצור נתן
נאשם	עו'ד בלפור קוויתי	ע"י ב"כ עוה"ד

פרוטוקול

החלטה

1. כנגד הנאשמת 1 בת.פ. 2601/99,עמיצור ביצוע משימות בע"מ, חברה רשומה כעוסק מורשה, כהגדרת סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975, שעוסקת בענף בטחון כוח אדם ופרוייקטים ומנהלה נתן עמיצור ( להלן: " הנאשם " ) הוגש כתב אישום המייחס להם אי הגשת דו"ח במועד, בניגוד לסעיף 117 ( א) ( 6) ביחד עם סעיפים 67 ו- 88 לחוק וביחד עם תקנה 20 ו- 23 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו- 1976. לנאשם כנ"ל בצירוף סעיף 119 לחוק.

בכתב האישום המתוקן יוחסה לנאשמים אי הגשת 27 דוחות במועד בהתאם להוראות החוק.

ביום 28/01/01, ביקש בא כוח הנאשמים, לצרף תיק נוסף שהוגש נגד חברה נוספת שמנהלה הנאשם, המדובר בחברת שיבוץ מהיר ( אילת) בע"מ שעסקה בגיוס עובדים ואספקת כוח אדם והייתה " עוסק " כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

נטען בכתב האישום, כי הנאשמים לא הגישו במועד 19 דוחות.

בהסכמת הצדדים, צורף תיק 6913/00 לת.פ. 2601/99.

בא כוח הנאשמים הודה בעובדות המיוחסות להם בשני כתבי האישום לגבי אי הגשת דוחות, אולם לא הודה בגובה החוב.

ביום 24/12/01 ביקש בא כוח הנאשמים לצרף 2 תיקים של מס הכנסה ( טעות צ"ל כתב אישום אחד שמספרו 5526/00), שהוגשו כנגד הנאשם וכנגד 3 חברות שהיה מנהלן, עמיצור ביצוע משימות בע"מ, שיבוץ מהיר ( אילת ) בע"מ ועמיצור טורס- תיירות בע"מ, בכך שלא שולם מס שנוכה ( 14 אישומים) בניגוד לסעיף 219 לפקודת מס הכנסה ( נוסח חדש), התשכ"א – 1961 ( להלן: " הפקודה " ) בסך של 2,890,349 ₪ ואי הגשת 3 דוחות במועד לשנת המס 1999 בשלוש החברות, ללא סיבה מספקת.

ביום 23/05/02 הודה הנאשם בעובדות המיוחסות לו ב-3 כתבי האישום שהוגשו כנגדו, ובהתאם לכך הורשע.

בא כוח הנאשמים הודה בעובדות המיוחסות לחברת שיבוץ מהיר ( אילת ) בע"מ בשני התיקים, ת.פ. 5526/00 ו- 6913/00 וחברת עמיצור קורס ( תיירות ) בע"מ בת.פ. 5526/00.

לאור הודאת בא כוח הנאשמים, הרשעתי את החברות בעבירות המיוחסות להם בכתבי האישום השונים, והוריתי על איחוד הדיון.

לגבי נאשמת 1, לאחר שהתובעת הודיעה כי המפרק של נאשמת 1 הודה בשמה בעובדות המיוחסות לה בת.פ. 5526/01, שהיא גם נאשמת בת.פ. 2601/99, הרשעתי את נאשמת 1 בעבירות המיוחסות לה בשני כתבי האישום הנ"ל.

2. בא כוח הנאשמים ביקש לדחות את הטיעונים לעונש עד לבדיקת סכום החוב עם שלטונות מע"מ ומס הכנסה.

3. באי כוח המאשימה התנגדו לדחיית הטיעונים לעונש. נציגת מע"מ טוענת כי בא כוח הנאשמים הגיש מספר פעמים בקשות לדחיית דיון, וכי אם הוא רוצה לטעון טענת חוב אבוד, הרי הנאשמים אינם עומדים בקריטריונים. גם אם תוכר טענתו בנוגע לחוב אבוד, הרי הסכום הוא זניח לעומת הסכום שחייב במס.

נציג מס הכנסה גם ביקש לדחות את הבקשה, שכן לדבריו, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי סכום החוב לזכות מס הכנסה.

4. לאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטתי להיעתר לבקשת בא כוח הנאשמים, ודחיתי את שמיעת הטיעונים לעונש.

5. בא כוח הנאשמים הגיש בקשה נוספת לדחיית הטיעונים לעונש. באי כוח המאשימה התנגדו לבקשה. בעקבות זאת החלטתי לדחות את הבקשה, שכן מאז הישיבה האחרונה חלפו 3 חודשים.

6. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש ביקש בא כוח הנאשמים לחזור בו מההודיה בכל התיקים ובעקבות זאת ביקש מבית המשפט לבטל את ההרשעה, מהנימוקים הבאים:

טוען בא כוח הנאשמים כי בתאריך 26/12/02 הוגשו לפקיד השומה דוחות כספיים לגבי שלושת החברות. נאשמת 1 – דו"ח לשנים 1999 ו- 2000; נאשמת 2 דוחות לשנים 1999 ו- 2000 ונאשמת 3 דו"ח לשנת 1999 בלבד, שכן בשנת 2000 הנאשמת לא הייתה פעילה.

מהדוחות שהכינה רואת החשבון גב' אהובה שנרך עולה כי הנאשמות 1 ו- 2 זכאיות להחזר מס בסך של 1,411,617 ₪ לפני ריבית והצמדה ואינן חייבות למס הכנסה, וזאת לאור טעות בניכוי מס ממשכורות העובדים.

עוד ציין בא כוח הנאשמים כי כדי להמחיש את דבר זכויותיה של נאשמת 1 להחזר מס, צירף לבקשתו, שומת מס שהומצאה עוד ביום 09/11/00 לפיה, מגיע לנאשמת 1 החזר מס בסך של 612,702 ₪ לשנת המס 1999 ולשנת המס 2000 מגיע לה 5,713 ₪ ובסה"כ מגיע לה – 618,415₪ .

יתירה מזאת, טוען בא כוח הנאשמים כי בתאריך 08/12/02, לפי הודעה על ביצוע החזר מס וקיזוז חובות, העבירו שלטונות מס הכנסה סכום של 726,455 ₪ באופן שרירותי לקיזוז חובות לשנת המס 1996 ( חובות שאינם ולא היו קיימים), כאשר בתאריך 10/03/99 הודיעה שלטונות המס על חוב לשנת המס 1996 בסך 7,520 ₪ שהנאשמת 1 שילמה עבורו, וביום 30/11/99 הודיע פקיד השומה לנאשמת 1 כי עומד לזכותה סכום של 38,680 ₪ כהחזר מס לשנת המס 1996, שמקוזזים למקדמות המס של הנאשמת לשנת המס 1999.

תמוה עוד יותר, טוען בא כוח הנאשמים, כי מיוחס לנאשמת 1 ( ת.פ. 5526/00) אי העברת ניכוי לחודש 12/97 בסכום של- 228,425 ₪ כשלעומת זאת, מודיע פקיד השומה בהודעה על החזר מס וקיזוז חובות מיום 27/08/99 שקיימת יתרת זכות של 439,030 כהחזר מס לשנת המס 1997 ומזה קוזז לניכויים 416,441 ₪.

לגישת בא כוח הנאשמים כי גם אם הנאשמת 1 חייבת למס הכנסה סכום של כסף ( שהדבר מוכחש ), הרי שלטונות המס עשו העברה שרירותית של החזר מס המגיע לנאשמת וזקפו אותו לטובת שנת המס 1996 שכאמור, אין שם חוב ולא היה חוב ולא רק זאת, אלא, שההעברה נעשתה באיחור של למעלה משנתיים.

טוען בא כוח הנאשמים כי גם לגבי נאשמת 2 מתצהירה של גב' שנרך עולה כי חובה של הנאשמת 2, הינו בסך של 488,218 ( סכום שקוזז מכספים המגיעים לנאשמת 1 כהחזר מס), ואילו על פי כתב האישום החוב המיוחס מניכוי הינו בסכום של 159,132 ₪.

לאור האמור לעיל, מבקש בא כוח הנאשמים להתיר להם לחזור בהם מההודאה.

באשר לחוב נאשמת 1 ו- 2 למס ערך מוסף על סך 2,837,624 ₪. בא כוח הנאשמים אינו מכחיש זאת, ואולם לדבריו, מאחר והנאשם הינו הבעלים והמנהל של שתי החברות, יכול היה ליתן הוראה להעביר את הכספים המגיעים לנאשמת 1, לזכות חשבון המע"מ שלה בשני כתבי האישום בת.פ. 6913/00 ו- 2601/99 ובמקרה זה החוב למע"מ היה קטן לכדי סכום של 1,426,000 ₪ לפני הפחתת הריבית והצמדה. שכן זקיפת הריבית וההצמדה בסכום של 165,059 לגבי שיבוץ מהיר ( אילת בע"מ) ועוד סכום של נאשמת 1 בסך 131,313 ₪ היה מקטין עוד יותר את החוב למע"מ ומעמידו על סך 1,129,635 ₪.

לגישת בא כוח הנאשמים, משום הצורך להעביר כספים מפקיד השומה ב"ש למס ערך מוסף, לא ניתן להעביר את הכסף, אלא רק, לאחר הצגת הראיות בדיון בשלב ההוכחות בשאלת מחויבותו של פקיד השומה להחזר מס. לכן, הנאשמים מבקשים לחזור בהם גם מכתבי האישום שבת.פ. 6913/00 ו- 2601/99.

לכן, מבקש בא כוח הנאשמים מבית המשפט לאשר חזרת הנאשמים מהודייתם, שכן הנאשמים עומדים במבחני הפסיקה לפי סעיף 153 לחסד"פ, הרי הנאשמים הודו מתוך טעות מאחר ולא היו בפניהם כל המסמכים והעובדות. מה וגם, מתצהיר גב' שנרך עולה כי הנאשמת 1 זכאית להחזר מס ואינה חייבת כלל לרשות מס הכנסה.

עוד טוען בא כוח הנאשמים, כי נציגי המאשימה, מס הכנסה ומע"מ אינם מוסמכים להחליט על העמדה לדין, וכי הסמכות לפרקליט המחוז בהתאם לסעיף 241 לחסד"פ. סומך בא כוח הנאשמים על פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל – אביב בהרכב של שלושה שופטים. לכן, טוען הנאשם כי אם הדברים היו נבדקים על ידי הפרקליטות, אזי יתכן כי כלל לא היה מוגש כתב אישום ועוד היו כספי ההחזר מועברים לשלטונות מע"מ וגם שם לא היה מוגש כתב אישום.

אשר על כן, מבקש מבית המשפט להיעתר לבקשה.

7. בדיון שהתקיים ביום 27/01/03 חזר בא כוח הנאשמים על עיקר דבריו, והוסיף כי במהלך החודשים האחרונים עשה מאמצים כבירים על מנת להגיע לסכום החוב שחייבים הנאשמים לרשויות מס הכנסה ומע"מ.

טוען בא כוח הנאשמים כי מהתמונה שהצטיירה בפניו עולה שקיימים נתונים אחרים ושונים מזה שהציגו נציגי המאשימה בכתב האישום, לכן אין מנוס, אלא לבוא לבית המשפט ולבקש חזרה מהודייה.

8. בא כוח המאשימה ( רשות מס הכנסה), מתנגד לבקשה, שכן לדבריו, הנאשמים לא קופחו וכי לא חל שינוי בנסיבות שכן הנאשמים היו מיוצגים, ומכלול השיקולים אשר עמדו בפניהם, הם אותם שיקולים, לכן אין מקום להיעתר לבקשה. זאת ועוד, העובדות שחשף בא כוח הנאשמים לגבי ניכוי הוצאות עבור עובדים זרים, המדובר בהודעה מתאריך 18/07/94 טרם ביצועה של העבירה. לכן, עובדה זו אינה חדשה.

במצב זה לא עומדים לנאשם טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם.

באשר לטענה המרכזית כי הנאשמים זכאים להחזר מס, הרי גם אם תתקבל טענה זו, הנאשמים חייבים להגיש את הדוחות לפקיד השומה ורק לאחר מכן, לבקש החזר מס.

במקרה זה, הנאשמים לא רק שלא הגישו את הדוחות כאמור בסעיף 160 לפקודה הם גם לא שילמו חובות הניכויים ובכך עברו על פי סעיף 219 ו- 216(4) לפקודת מס הכנסה.

טוען בא כוח המאשימה כי הנאשמים הגישו את הדוחות ביום 26/12/02 ובדוחות אלה קיזזו את החוב, וזאת בניגוד לחוק קיזוז מסים, תש"ם- 1980 שקובע 2 תנאים מצטברים: האחד, סכום מס שיש להחזירו, שנית על הנאשמים לפנות בבקשה לבצע את הקיזוז תוך הצגת מסמכים .

מאחר והנאשמים הגישו את הדוחות רק ביום 26/12/02, הרי פקיד השומה לא יכול לדעת על החזרים להם זכאים.

טוען בא כוח המאשימה, כי הנאשמים עשו דין לעצמם, בכך שנמנעו מלשלם את הניכוי, והכבירו לעשות שביקשו לקזז.

באשר לטענות האזרחיות נגד פקיד השומה, מבקש בא כוח המאשימה לדחותם, שכן זה לא הפורום. לגישתו, סעיף 145א' לפקודה מסמיך פקיד שומה לבדוק כל דו"ח שמגיש נישום על הכנסתו ובמקרים מיוחדים לקבוע שומה לפי מיטב שפיטתו. במצב בו הנישום חולק על השומה, עומדת בפניו האפשרות להגיש השגה תוך 30 יום. על החלטת פקיד השומה עומדת לנישום זכות ערעור שיוגש לבית המשפט תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.

לכן, אין זה המקום לקיים דיון בהליכי שומה אזרחית. יתירה מזאת, הנאשמים לא חשפו את העובדה שבשנת 1998 הוצאה שומת הכנסה לפי סעיף 152 בסך 2,900,000 ₪ לנאשמת 1 עליה לא הוגש כלל ערעור לבית המשפט המחוזי לא במועד הקבוע בחוק ולא במועד מאוחר יותר.

לדברי בא כוח המאשימה, סה"כ השומות שהוצאו בין אם שומות לפי מיטב השפיטה בהתאם לסעיף 145 לפקודה לבין בשומות לפי מיטב השפיטה לפי סעיף 152 עומד על 9,300,000 ₪ .

לכן, גם אם תתקבל טענת הנאשמים לגבי החזרי מס, הרי אין בהחזרים אלה לכסות ולו באופן חלקי את חוב המס העומד לנאשמת 1.

לכן, מתבקש בית המשפט לדחות את בקשתם.

באשר לטענת חוסר סמכות- טוען בא כוח המאשימה כי מכוח סעיף 15 לחוק עבירות מנהליות התשמ"ו- 1985, הסמיך המחוקק את התובע לפי סעיף 12 לחסד"פ להגיש כתב אישום במקרים בהם ימצאו לנכון.

התובעים בחוק עבירות מנהליות הוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לייצג את המדינה. לכן, נציג רשות מס הכנסה מוסמך להורות על העמדה לדין, וזאת בהתאם לסעיף 241 לחסד"פ.

לאור האמור לעיל, מתבקש בית המשפט לדחות את בקשת הנאשמים על הסף.

9. נציגת רשות מס ערך מוסף, גם היא מתנגדת לבקשת ההגנה שהנאשמים יחזרו מהודייתם, מהנימוק שכל החומר היה מונח בפני בא כוח הנאשמים. וטענת ההחזר מקומה בשלב הטיעון לעונש.

לכן, מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה.

10. האם במקרה זה, ייעתר בית המשפט לבקשת הנאשמים לחזור בהם מהודייתם, לאחר הרשעתם בדין? זו השאלה הניצבת לדיון בפנינו.

11. לפני שאדון בשאלה זו, ולאור העובדה שבא כוח הנאשמים העלה את הטענה כי נציגי המאשימה אינם מוסמכים להחליט על העמדה לדין, וכי הסמכות היא לפרקליט המחוז בהתאם לסעיף 241 לחסד"פ, ועל אף שלא ביקש לבטל את כתב האישום, למען הסר ספק החלטתי להתייחס בהחלטתי גם לעניין זה.

12. לאחרונה עלתה בפני בית משפט סוגייה דומה, בנוגע למשרד לאיכות הסביבה, בה טענו באי כוח הנאשמים כי נציגי המאשימה אינם מוסמכים להחליט על העמדה לדין בהתאם לסעיף 241 לחסד"פ. בהחלטה מנומקת דחיתי את טענתם, לאחר שקבעתי כי נציגי בא כוח המאשימה הוסמכו בחיקוק אחר, להורות על העמדה לדין בהתאם לסעיף 241 לחסד"פ.

חוק סדר הדין הפלילי, הכיר באפשרויות לפיהן, לעיתים ינוהלו הליכים, בין אם הליכי חקירה ובין אם הליכי ניהול תיק, באמצעות גורמים חיצוניים למערכת הרגילה של משטרה – פרקליטות. הדבר מוסדר בסעיף 241 לחוק – חוקרים ותובעים לפי חיקוק אחר- הקובע כי:

" ( א) הוראות חוק זה אינן גורעות מסמכותו של אדם המוסמך על – פי חיקוק אחר לחקור

בעבירה או לנהל תביעה.

(ב) חוקר כאמור יעביר את חומר החקירה לפרקליט המחוז; אולם אם נקבע בחיקוק אדם

אחר מוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה, יעביר את חומר החקירה לאדם כאמור".

העבירות המיוחסות לנאשמים, הן עבירות מסוג עוון.

סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, הסמיך אנשים לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה. מדובר בסמכויות חקירה נרחבות, בצד סמכויות חיפוש ותפיסה. וסעיף 227 לפקודת מס הכנסה הסמיך את שר המשטרה ( כיום שר לביטחון פנים ) להסמיך פקיד שומה לערוך חקירות או חיפושים לשם מניעת עבירות על פקודה זו או לשם גילוין. לכן, להשקפתי, סעיף 60 לחסד"פ איננו רלוונטי לענייננו, כאשר הוא מתייחס במפורש לדרך העברת חומר החקירה בעבירות עוון שחקרה המשטרה. הסעיף שמסדיר דרכי חקירה וניהול התביעה על ידי רשות אחרת שאיננה המשטרה, הוא סעיף 241 הנ"ל .

ההגנה, אינה חולקת על כך, כי סעיף 241 מסדיר את הסיטואציה בה אנו מצויים. ואולם, לגישתה, מאחר והחוקים הנ"ל, לא הסמיכו תובע לנהל את התביעה, הרי היה על החוקר להעביר את חומר החקירה לפרקליט המחוז, על מנת להחליט על העמדה לדין.

נשאלת השאלה, האם קיים חיקוק אחר שמסמיך נציג המאשימה, להורות על העמדה לדין?

על כך אשיב בחיוב.

אקדים לומר כי בית המשפט המחוזי בתל – אביב בע"פ 70589/02 מ"י נ' חברת משה ח.אלי ע. בע"מ ואח', דן בשאלה, האם נציג מע"מ הוסמך בחיקוק אחר להחליט על העמדה לדין בביצוע עבירת פשע בניגוד לסעיף 117(ב) לחוק מע"מ. בית המשפט בערכאת הערעור השיב על שאלה זו בשלילה.

בענייננו כאמור, מיוחסות לנאשמים עבירות מסוג עוון. אין ספק בלבי, כי הן חוק מס ערך מוסף והן פקודת מס הכנסה אינם מסמיכים אדם להורות על העמדה לדין, ללא הבחנה בין סוגי העבירות. ואולם, חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, שהוא חוק מסגרת מאפשר להטיל על העבריין – במקום להעמידו לדין – קנס מנהלי אשר עם סילוקו רואים את העבריין כמי שנענש וריצה את עונשו.

בתוספת לחוק עבירות מנהליות מנויים רשימת החוקים שהוראותיו של חוק זה חלות עליו. מבין חוקי המס חל החוק על עבירות מסוימות של פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף.

יצויין כי החוק חל על עבירות שהן מסוג חטא ועוון בלבד ( סעיף 1 לחוק עבירות מנהליות).

החוק עצמו אינו מגביל את התביעה מלהגיש כתב אישום. לתביעה שמורה תמיד הזכות להעמיד עבריין למשפט פלילי גם על עבירה מנהלית, כאשר היא סבורה, בשל טעמים שחובה לרשמם, כי נסיבותיו של העבריין או הנסיבות בהן נעברה העבירה אינן מצדיקות לפטור אותו בקנס מנהלי, בהתאם לסעיף 15 לחוק עבירות מנהליות.

אין ספק כי העבירות המיוחסות לנאשמים נכנסות בגדר עבירות מנהליות.

סעיף 12 לחוק, סעיף ההגדרות, קובע כך : תובע- כמשמעותו בסעיף 12 לחסד"פ.

אין עוררין על כך, כי נציגי המאשימה, הינם תובעים לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחסד"פ ושהוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לייצג את המדינה על פי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה.

אשר על כן, עולה כי נציגי המאשימה מוסמכים להחליט על העמדה לדין בעבירות מסוג חטא ועוון. באשר לעבירה מסוג פשע, מאחר ושאלה זו אינה עומדת לדיון בפני, אין מקום להכריע בשאלה זו.

יודגש כי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל – אביב הוגש רע"פ לבית המשפט העליון.

13. באשר לבקשת הנאשמים לחזור בהם מהודייתם.

סעיף 153 לחסד"פ קובע כך:

" (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי

הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית

המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט

את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב

מן הנסיבות."

תיק זה נמשך זמן רב, וזאת על פי בקשתו של בא כוח הנאשמים לדחות את הדיונים על מנת לבדוק את הנתונים שבידיו וכדי לקבוע את החוב למס הכנסה ולרשות מס ערך מוסף.

אין ספק כי בקשתו זו היא מוצדקת, לכן בית המשפט נעתר לבקשתו ודחה את הדיון מספר פעמים.

בתום הבדיקה, הודה בא כוח הנאשמים בשמם של הנאשמים ולגבי נאשמת 1 הודתה המפרקת בעובדות המיוחסות לה בכתב האישום, והנאשמים הורשעו בעבירות המיוחסות להם בכתבי האישום השונים.

לאחר ההרשעה, נקבע הדיון לטיעון לעונש. באי כוח המאשימה סיכמו לעניין העונש, ובא כוח הנאשמים ביקש לדחות את סיכומו לעניין העונש למספר חודשים על מנת להציג בפני בית המשפט אישורים לגבי סכום החוב שחייבים הנאשמים.

ביום 05/01/03 הגיש בא כוח הנאשמים בקשה לחזרת הנאשמים מהודייתם, בשל הנימוקים שפורטו לעיל. באי כוח המאשימה התנגדו לבקשה.

נשאלת השאלה, האם להיעתר לבקשה?

על כך אשיב בחיוב.

יודגש כי בא כוח הנאשמים אינו חולק על החוב לזכות רשות מס ערך מוסף. ההגנה חולקת על חובה לרשות מס הכנסה, שלגישתה רשות מס הכנסה חייבת לה החזרים בסכום של 1,411,617 ₪.

ברור, מתוך הוראת סעיף 153, כי הודאתו של נאשם בעובדה כלשהי איננה סוף פסוק, ואין היא מעמידה אותו בפני מחסום בלתי עביר. הנאשם יכול לעבור את " מחסום ההודאה ", אם וכאשר ניתנת לו רשות בית המשפט, ובלבד שיהיו בפיו " נימוקים מיוחדים " שיירשמו. הוראת החוק איננה מגדירה את מרחב השיקולים של בית המשפט, ואיננה מגבילה אותם אלא לנימוקים מיוחדים שיירשמו.

ההלכה הפסוקה מתווה בפנינו את המדיניות השיפוטית, בתחום זה של בקשת חזרה מהודאה בעובדות, לפני שניתן גזר הדין:

" בבוא בית המשפט לשקול אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודייתו לפני גזר הדין, לא די, לדעתי, בבירור השאלה אם ההודייה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם. סבורני, כי גם אם השתכנע בית המשפט מכך, עוד עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש החזרה מן ההודייה. אם סובר הנאשם כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם " נימוקים מיוחדים ", הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל. ער אני לכך כי גישה זו עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודייתם, ואף נתתי דעתי על הפגיעה שב"רוחב לב" זה על ניהולו התקין של הדיון ושיבוש סדריו של בית המשפט. אולם כשנשקל הצורך למנוע רעות אלה, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף " המחיר " שמשלם הציבור מתוצאה זו". ( כב' השופט א' גולדברג ע"פ 3754/91 ; ע"פ 4335/91 מ"י נ' סמחאת; סמחאת נ' מ"י פ"ד מה(5) 802).

מהחומר שהוגש בפני מטעם ההגנה, עולה כי הנאשמים טעו בשיקול דעתם, שכן מהמסמכים שמצאו לאחר הודייתם והרשעתם בדין עולה כי בדוחות של שנת המס 1999 ו- 2000 הנאשמים ניכו משכר העובדים בשיעור גבוה מזה המתחייב וזאת בהתבסס על הנחיות נציב מס הכנסה ובחוזר מיום 18/07/94. לכן, הסכומים שמפורטים בכתב האישום אינם נכונים. יתירה מזאת, מתצהיר גב' שנרך עולה לכאורה, שמס הכנסה חייב בהחזר מס לנאשמת 1 .

זאת ועוד, מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה לכאורה כי בשנים 1999 נאשמת 1 הייתה זכאית להחזר מס , והסכום קוזז על חוב שהיה בשנת 1996. כאשר ממסמכים שונים שהוגשו עולה כי מחד, נאשמת 1 חייבת לשלטונות המס חוב לשנת המס 1996 בסכום של 7,520 ₪ שהנאשמת שילמה ביום 12/03/99, מנגד בנספח ג (5) עולה כי בשנת המס 1996 עומד לזכות הנאשמת 1 סכום של 38,680 ₪.

נראה לי, כי די בנתונים אלה שהביא בא כוח הנאשמים, כדי להוות " נימוקים מיוחדים " היוצרים בסיס לקבל את הבקשה, ולהתיר לנאשמים לחזור בהם מהודאתם לפחות בעבירות על פקודת מס הכנסה, וזאת על מנת לתת לבעל הדין את " יומו בבית המשפט ".

נציג רשות מס הכנסה, ביקש לדחות את בקשת בא כוח הנאשמים, גם בהנחה שהוכחה צדקת דברי ההגנה, בכך שמס הכנסה חייב להחזיר לנאשמת מס. שכן לדבריו, המקום להשיג על הדו"ח הוא בתחום האזרחי בהתאם לסעיף 145 ו- 152 לפקודה.

אין הוראה בחוק המונעת מבית המשפט לדון בשאלה זו, שכן לכל מעשה או מחדל בדיני מס, ניתן לייחס משמעות פלילית ומשמעות אזרחית. כאשר מוגש כנגד הנאשם כתב אישום, זכותו של הנאשם לחלוק על הדו"ח ולהוכיח את צדקת דבריו, שאינו חייב לרשות המס.

בענייננו, ההגנה טוענת כי המס שנוכה מהעובדים גבוה מאוד. לכן, זכותה להציג בפני בית המשפט ראיות שתוכיח את גרסתה.

טענה נוספת העלה בא כוח המאשימה בתמיכה לדחיית בקשת הנאשמים היא: שהנאשמים לא חלקו על השומה שלפי מיטב שפיטתו של פקיד השומה ואשר עולה כי הם חייבים למס הכנסה סכום העולה על 9,000,000 ₪.

בכתב האישום שהוגש כנגד 3 החברות בת.פ. 5526/00 המאשימה לא ייחסה להם סכום זה, אלא סכום של כ- 3,000,000 ₪ בגין אי תשלום מס שנוכה.

מסכים אני עם בא כוח המאשימה כי ההגנה אינה יכולה להסתמך על הטענה, כי לנאשם מגיע החזר מס ולשם כך יחדל מלשלם את המס שנוכה ממשכורות העובדים. ואולם, במקרה זה המחלוקת היא בשאלת גובה המס שנוכה.

סבור אני, כי קיומו של ספק בנוגע לגובה החוב ( אם בכלל ) , די בו, משיקולי עשיית צדק, כדי להביאני, אמנם לא בלב קל, לקבל את הבקשה, לעניין חזרת הנאשמים מהעובדות המיוחסות להם בת.פ. 5526/00.

נשאלת השאלה, האם יש להיעתר לבקשת הנאשמים לחזור בהם גם מהעובדות המיוחסות להם בת.פ. 2601/99 ות.פ. 6913/00.

אין מחלוקת כי הנאשמים מודים בחובם למע"מ, ואולם סבורים כי ניתן לקזז החזר המס שמגיע להם ממס הכנסה לחובם למס ערך מוסף.

חוק קיזוז מסים, תש"ם- 1980 קובע כי החזר מס ניתן לקיזוז כנגד כל חוב מס, וזאת בשני תנאים מצטברים: האחד, סכום המס שיש להחזירו, השני, שהוגשה בקשה בצירוף אישור מרשות המס על זכותו להחזר מס.

הדו"חות לשנים 1999 ו- 2000 הוגשו לרשויות המס ביום 26/12/02. היות ולטענת ההגנה זכאים הנאשמים להחזר מס מרשות מס הכנסה ומבקשים את הסכום הזה לקזז מחובם למע"מ, ועל מנת לא לפגוע באפשרות הגעת הצדדים לפשרה כלשהי. מגיע אני למסקנה כי משיקולי עשיית צדק, אמנם לא בלב קל, יש להיעתר לבקשת ההגנה לחזרת הנאשמים 1 ו- 2 מהודייתם בת.פ. 2601/99 ות.פ. 6913/00.

14. אשר על כן, אני נעתר לבקשת ההגנה לחזרת הנאשמים מהודייתם בעובדות המיוחסות להם ב- 3 התיקים. בעקבות זאת, אני מבטל את הכרעת הדין על מנת לדון באישום לגופו מתחילתו.

ניתנה היום כ"ח ב אדר א, תשס"ג (2 במרץ 2003) במעמד הצדדים

מכליס משה, שופט

נשיא